#15 מאתגרים את כח הכבידה: החוויה היהודית בימים שאחרי הטבח בבונדי, וקצת על הפוליטיקה באוסטרליה

הפוסט הזה מתקשר לי ישירות לפוסט הקודם על הרצון הראשוני להתרחק מישראלים, שנכתב כמה ימים לפני מתקפת הטרור בנר הראשון של חנוכה בחוף בונדי בסידני. הסיטואציה הזו גרמה לי להבין שהרצון הזה להתרחק, שלא קיים רק אצלי, הוא ניסיון בריחה ממצב ההישרדות התמידי שאנחנו נמצאים בו, והרצון פשוט להיות נורמליים. 

מתי נפסיק ״לשרוד״?

המראה של חיילים ברחובות, טנקים מובלים על משאיות, האמרים צבאיים על הכביש ומסוקים בשמי הארץ הוא חלק מהחיים בישראל, אם לא ברמה יום-יומית אז לפחות ברמה שזה לא מוזר לנו. כולנו (או רובנו) שירתנו בצבא, נפרדנו מאוד מוקדם מהילדות שלנו, ופספסנו שנים קריטיות מהחיים על מנת לעזור במשימה של לשמור על המדינה שהסבים וההורים שלנו נלחמו עליה. ופה גם תמיד הדילמה הישראלית: אם אנחנו לא נמשיך ונשמור על המדינה, מי יעשה את זה?

בשנים האלה, הצעירים בחו״ל, אלו שלא מתמודדים עם טרור על בסיס יום-יומי, ולא חוששים לחייהם בכל פעם שהם עולים על אוטובוס או בכל פעם שהם הולכים להופעה טובה וצפופה, מנצלים את הזמן שלהם ללמוד, לטייל, לשתות (המון) ואפילו לקנות את ההשקעה הראשונה שלהם.

בתכנית חילופי הסטודנטים בגרמניה ב-2014 זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפער הזה. בזמן שכולם סביבי היו בני 21, אני הייתי בת 25, הסבתא של החבורה, אמנם רק ארבע שנים - אבל אלו שנים קריטיות. יום אחד, לקראת סוף התקופה ישבתי עם שתי חברות צרפתיות והראיתי להן בגאווה תמונות שצילמתי בתרגיל במילואים. את המבט שלהן אני לא אשכח לעולם. ואת השאלה: ״זה נראה לך נורמלי?״ שאולי נשאלה ואולי לא, אבל לגמרי הרגשתי אותה מחלחלת לתוכי.

זה לא נורמלי.

אנחנו לא עם נורמלי. אנחנו שורדים. נלחמים ברוע, בשקרים ובשנאת חינם, שעם כל הטכנולוגיה החדישה רק מחמירה מיום ליום. זו לא אשמתינו - זה קורה ליהודים מאז ומעולם. הניסיון הזה להילחם ברעיון כל כך גרעיני שנובע משנאה טהורה הוא מתיש, פיזית, נפשית, רוחנית. אבל בתוך כל זה גם נותן זרנוק של אנרגיה מחודשת כל פעם שמוכיחים לנו שזה עוד פה, זה קיים, ויש עוד במה להילחם. אנחנו לא נתחבא, ולא נפחד לחגוג את החגים שלנו, גם לא בחו״ל - וגם לא באוסטרליה אחרי הטבח הנוראי (ראו תמונה ראשית של חנוכיה ענקית בחצר של בית פה בפרת׳).

על גזענות וזהירות

הרבה שאלו אותי מה אנשים אומרים או חושבים על ישראל פה באוסטרליה, ואני, שבעיקר עבדתי עם נוצרים בשנים האחרונות, אומרת להם שיש הרבה מאוד תמיכה. האמת - רוב התגובות שאני מקבלת הן תומכות. אבל התמיכה היא תמיד שקטה, ולרוב מרחוק - כי אנשים לא רוצים להיכנס לעניינים לא שלהם, בעיקר כי אין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה כשיש צרות אחרות בחיים. 

עכשיו, אחרי הטבח בבונדי - יש איזו ציפיה שיתחילו להבין פה שלא רק הקהילה היהודית בסכנה - גם אוסטרליה בסכנה. אף אחד לא תיאר לעצמו שמשהו כזה מתועב עלול לקרות פה, בארץ האין דאגות ועוד בבונדי ביץ׳ שהוא סמל אייקוני. האירוע הזה, לראשונה, מעמיד בסכנה את כל אוסטרליה ורק בגלל זה יש לו פוטנציאל לחולל שינוי גדול מאוד.

עם כל התמיכה שקיימת מסביב, התרבות שעושה הכי הרבה רעש ובסוף גם פוגעת ומשתלטת היא זו שצוברת כותרות, וזה מה שאנשים רואים בחוץ. בדיוק כמו שרואים פה לגמרי אחרת את מה שקורה בארץ. לצערנו, התרבות הזו עולה בפופולריות שלה ככל שעובר הזמן - אצל צעירים שמחפשים את עצמם ואצל מבוגרים שלא טורחים לחקור מספיק, ובוחרים ללכת עם ״הדעה הפופולרית״. התקווה היא שאולי עכשיו יתחילו להבין על מה אנחנו מדברים.

יש זהירות בלתי נתפסת פה בכל מה שקשור בגזענות, ברמה כזאת שאין מצב לספר פה בדיחות על תימנים, פולנים, כורדים או פרסים - אתם קולטים עולם כזה? בלי בדיחות עדתיות? זה כל כך שורשי אצלנו בתרבות, לטוב ולרע. פעם זרקתי לבוס שלי בדיחה על פולנים (וציינתי שאני חצי) והוא הסתכל עלי כאילו אמרתי משהו אסור. אז תארו לעצמכם בפוליטיקה, כמה זה קשה להיות זה שמדבר על דת פה באוסטרליה? אז כרגע יש את הרדיקלים מצד אחד שלא רואים ממטר, בראשם פאולין הנסן, שניזונה מפרובוקציות כדי להבהיר נקודות מסוימות, ויש לציין שגם הגיעה לאירוע הנצחה בבונדי יום אחרי הטבח, ויש את ה״מרצים״ בצד השני בראש אנתוני אלבניזי - ראש ממשלת אוסטרליה הנוכחי. את המורשת של ראש הממשלה המיתולוגי והאהוב של אוסטרליה, ג׳ון הארווארד, אותו זכיתי לפגוש ולצלם דרך העבודה, לא הצליחו להמשיך ושמו כנראה לעולם יתגלגל לאנשים על הלשון במשפטים כמו ״אם ג׳ון הארווארד היה ראש ממשלה, זה לא היה קורה״.

הקהילות שתומכות בנו

אחרי ה-7.10 קם פה אירגון נוצרי בשם Never Again is Now, שכל המטרה שלו הוא לשמור על אוסטרליה נקיה מאנטישמיות ושנאת חינם. שמחתי לראות גם איראנים שתומכים בנו בלב שלם, מגיעים להפגנות, נואמים, מנופפים בדגל של לפני המהפכה האיסלאמית ומצטלמים עם דגל ישראל. ביום שבו היו הפגנות שקטות נגד אנטישמיות בכל רחבי אוסטרליה גררתי את אמא לאירוע בפרת׳ שהיה בבית הפרלמנט. ממש מרגש לראות את התמיכה מקהילות אחרות ומפוליטיקאים שאומרים דבר אחד: אנטישמיות באוסטרליה לא תהיה.

מצד שני, הרב דן מ-Perth Hebrew Congregation, שנתן נאום מרשים שמייצג את הקהילה היהודית בכבוד, הציב שאלה שלא משתמעת לשתי פנים: איך יכול להיות שבבית הכנסת שלי ובמוסדות היהודים כמו בית הספר היהודי יש יותר אבטחה מאשר לבית הפרלמנט של מערב אוסטרליה? וציין שאם יקרה משהו כולנו נהיה בשוק, אבל לא נופתע. 

המילים שלו מהדהדות לי מאז הטבח בבונדי. אנחנו בשוק, אבל לא מופתעים. 

אחרי ביטול אירוע חנוכה בפרת׳, בו הייתי אמורה למכור לוחות שנה, החלטתי להציע אותם למכירה אונליין ולתרום את ההכנסות למשפחות הנפגעים בסידני.

רוצים להזמין ולתמוך ביוזמה? לחצו פה.