#22 הכינו את היומנים: כל מה שרציתם לדעת על עולם הפליי-דייטס באוסטרליה ולא העזתם לשאול

פעם, לפני שנים רבות, כשרק הגענו לאוסטרליה עם תינוקת בת חצי שנה, חשבנו שהבנו את החיים. חשבנו שכל מה שאנחנו צריכים זה אחד את השניה והשלישית - לנסוע לטייל שלושתינו, הרגיש כמו ירח דבש של ממש. כשהזמינו אותנו לטיולים עם עוד משפחות חשבתי (וגם אמרתי לפעמים בקול רם) ״למה אתם צריכים עוד אנשים סביבכם כל הזמן?״. לא ידענו כלום מהחיים שלנו.

ברגע שהילד או הילדה מגיעים לגיל שהם יודעים להגיע את השם של החבר הכי טוב שלהם מהגן - התחיל השלב שכל הורה לילד ראשון מחכה לו - אבל לא יודע למה הוא נכנס - הפליי-דייטס.

פתחו יומנים

פליי דייטס (או מפגשי משחק) באוסטרליה, או יותר נכון בפרת׳, צריכים להיות מתוכננים מראש. מה זאת אומרת מראש?

תפתחו יומן. עוד שבועיים כזה? אם לא אז אפשר בסוף החודש, בדיוק התבטל משהו.

אני לא מגזימה. אנשים עובדים פה עם יומנים כדי למצוא זמן לילדים לשחק עם החברים שלהם. אמהות עובדות בזה משרה שניה, או ראשונה - תלוי אם הן חזרו מחופשת הלידה.

לכתוב למישהי ״אפשר לזרוק אצלך את הילדה לשעה, אני צריכה ללכת להסתפר רגע״ לא עובד. אלא אם החברה ישראלית - ואז זו כבר לא חברה, זו אחות.

בגילאים הצעירים יותר, אם הזמנת את הילד הזמנת גם את ההורה, ומה קורה אם האמא לא לטעמך או פתאום הילדה מגיעה עם האבא ותום לא נמצא, מרגיש כמו דייט. פעם ביקשתי מאחד האבות את הטלפון שלו בגן כי אופיר רצתה לפגוש את הבת שלו. הוא התבלבל ואמר לי ״אהה אני אתן לך את של אישתי״.

אוקיי אולי אני טיפה מגזימה, יש פה המון מהגרים שמגיעים מתרבויות שונות ולא חייבים לקבוע איתם חודש מראש, אבל כולם בסוף מאמצים את התרבות האוסטרלית… כן גם אנחנו. זה מגיע למצב שאני מחליטה ש״היום עושים יום רגוע בבית״ ואפילו לא אומרת לאופיר שחברה שלה רצתה לבקר אותה.

תאריך הפליי-דייט מגיע

יש פליי דייט וההתרגשות בשיאה, אבל רגע לפני שיוצאים מהבית אני מקבלת הודעה ״מה אופיר אוהבת לאכול? יש לה רגישויות? חשבתי להכין נאגטס ואורז, היא תאכל?״.

רגע, מה?

בהתחלה הייתי בשוק, תני לה מה שבא לך, עוף, אורז, קוסקוס, תפוצ׳יפס. אם תבחר לא לאכול - שתהיה רעבה ותאכל בבית. והיא לא רגישה, מה את מסעדה? חברת תעופה? מה כבר יש באורז ונאגטס שהיא יכולה להיות רגישה אליו?

עכשיו, אחרי שש שנים של מגורים פה, האוויר משפיע גם עלי. גם אני הידרדרתי לחקירות יתר וזרימת חסר. גם אני שואלת על רגישויות.

התאסטרלתי לחלוטין.

ממש כמו בגן

בשנים מאוחרות יותר, מורידים אותם אצל החבר או החברה וכעבור 45 דקות מרגע הפרידה מקבלים איזו הודעת תמונה, כמו מהגן, של איזו פעילות נחמדה של הכנת שיקוי או אפיית עוגה משותפת יחד עם האח הקטן, שאלוהים יודע איך ולמה להכין עוגה עם שלושה ילדים נשמע לה כמו רעיון טוב? אבל ואללה, אחלה אמא. כעבור שעה נוספת מגיעה הודעה עם תמונה של הבנות אוכלות צהריים. כדי שלא אדאג.

אני לא אשקר, אלו הודעות מאוד חמודות שכיף לקבל ולראות שהילדה בסדר, אבל זה שם אותי במצב שהנה - אני יודעת אילו פעילויות הן עושות בבית של החברה, אבל בפעם הבאה שהיא תבוא אלי, אין מצב שאני מתעלה על זה. אני אתן להן לשחק לבד, שימצאו מה לעשות, ואולי אני אחתוך להן פירות שיאכלו בין לבין. אז הפעם הבאה מגיעה ואני מוצאת איזה נייר גדול, מוציאה להן צבע ומהר מצלמת תמונה כדי שיראו איזו פעילות יפה הכנתי. 

חוזרים הביתה

החלק הכי קשה הוא החזרה הביתה.

ולא, אני לא מדברת על ה״אמא עוד חמש דקות!״ והמשחקי מחבואים שצריך לשחק אותם בדיוק עכשיו כשצריך לצאת. גם לא על הבכי של החברה שלא מוכנה לשחרר. אני מדברת על הליווי חזרה לאוטו. 

כן.

הליווי הזה לאוטו, שפעם כשהייתי קטנה הסבירו לי שעושים את זה כשחברים עוזבים למקום רחוק ולא ידוע מתי נראה אותם שוב, הולכים איתם עד לאוטו, מחכים שהם יסעו ועושים להם שלום עד שלא רואים אותם יותר. פה זה מקובל גם אם תתראו מחר בבית ספר.

הסיטואציה לכשעצמה מלחיצה, כי לפעמים אני מתעכבת בחניה. או לפעמים אופיר, מרוב התלהבות שוכחת להיחגר או בכלל - להיכנס לאוטו וזה נגרר ונגרר, עד שסוף סוף אני מתניעה, עושה רוורס אופיר פותחת את החלון וצועקת ״ביייי!״ כאילו לא יתראו מחר שוב.

ומה קורה כשיוצאים מהבית שלי? זה תמיד מאבק ביני לבין עצמי.

האם לצאת ולחכות עד שהם יסעו? הם לצאת ולחזור הביתה כאילו לא אכפת לי? הם לא לצאת בכלל ולהרגיש כאילו סגרתי עליהם את הדלת? אז אני נעה בין הדלת למתקן נעליים בכניסה לבית, ואז זה בכלל מביך כי עוצרים לדבר במסדרון מטר על מטר בזמן שהילדה נועלת נעליים.

הלוואי וזה היה פשוט כמו: ״יאללה ביי, נדבר״ ולסגור את הדלת.

להיות עם היד על הדופק (או על הטלפון)

עכשיו אופיר כבר בגיל שהיא משחקת לבד וזה שיש פה חברה מפנה אותי לגמרי לעיסוקים אחרים - ופה נכנס גם העניין של טיול עם משפחות נוספות. אין טעם לטייל לבד, כי היא צריכה חברים, והוא צריך חברים. אנחנו צריכים שיהיו להם חברים כדי שאנחנו נוכל לשבת שניה בשקט ולנוח, לשתות איזו סודה, או בירה, אולי אפילו לדבר עם אנשים ולהיות מרוכזים בשיחה ולא ב״אמא!״. 

כשיוצאים לטיול ויש חברים מסביב אין סיבה להסתובב עם הטלפון - כולם פה! מה עוד צריך? אבל כשהילדה בבית, במיוחד בחופש הגדול, אני מוצאת את עצמי מסמסת לכל העולם ואשתו רק כי לא תכננתי פליי-דייטס מראש וכולם תפוסים, או בבאלי. היה שבוע אחד מתחילת השנה שכולם, אבל כולם - היו בבאלי. אופיר שאלה אותי ״מה עם זאת?״ 

״בוביק היא בבאלי, תחזור בשישי״

״ומה עם זאת?״

״היא גם בבאלי״

״ומה עם...?״

״בבאלי״

״אולי ניסע לבאלי?״

״ניסע כשיהיה לנו דרכון אוסטרלי״

״מה זה דרכון?״

וזה כבר גולש מנושא הבלוג.

אני מקנאה באמהות ששומרות שבת. הייתה שבת אחת שהחלטתי ״לשמור״ - לשים את הטלפון בצד ולתת לתום להתמודד עם ענייני הפליי-דייטס במקום לסמס לאימהות כל היום. זה הסתכם באי הבנה ובסוף אופיר לא הלכה לשום חברה - לא טראגי בכלל, היא כל היום עם חברות. אבל אני שוקלת להפוך את זה לקבוע. ולמה לא בעצם? למה אי אפשר להיות רגע בשקט בלי להיות המזכירה של הילדה שלי?

(אין תמונות הפעם, צריך חתימת הורים ועוד לא השגתי)