#23 סייב דה דייט: ימי ההולדת האוסטרלים מזווית ישראלית

כשאופיר הייתה קטנה, ראיתי איך כל החברים שלנו, שרובם גדולים ממנה לפחות בשנתיים, מבלים בימי הולדת כמעט כל סופ״ש, ואנחנו רק ניסינו למצוא מה לעשות כל סופ״ש מחדש, ואחרי שזה הפך מ״טיול״ לשגרה, כבר קצת נמאס לי לחפש עוד פארקים, ועוד מסלולים, הקנאה התחילה לחלחל. ״חכי שהיא תתחיל בית ספר״ אמרו לי. אמרו, וצדקו.

כמה חיכיתי לזה שהילדה שלי תוזמן לימי הולדת, תהיה חלק מהחבר׳ה, תשיר, תרקוד, ואני אשב בצד ואתמוגג מהחמידות, אפטפט עם ההורים, אנשנש איזו גבינה עם קרקר ואשתה איזה יין טוב בזמן שכולם משחקים. בפועל? אני שירות הסעות, שירות קניית מתנות, מזכירה (כי מישהו צריך לנהל את כל הלו״ז הזה) ובסוף גם פסיכולוגית, מחנכת, ורופאת שיניים (אחרי כל הממתקים האלה. חן אומר שאם אוכלים תפוח ירוק לפני השינה, לא צריך לצחצח שיניים. הוא באמת רופא שיניים, הוא יודע).

מי שקרא את הפוסט הקודם יודע שמערבבים כיתות פה כל שנה, ככה שעכשיו, אחרי שביום ההולדת של אופיר שנה שעברה היא הזמינה רק בנות מהכיתה שלה כדי לצמצם כמה שאפשר את הבלאגן בבית, השנה נצטרך לחשב מסלול מחדש ולראות מה עושים. יש הורים שמגדילים לעשות ומזמינים את כל השכבה לבריכה הביתית: 50 ילדים שוחים, ו-50+ הורים עומדים מסביב, בחום, ומסתכלים שאף ילד לא טובע. למה פלוס? כי ימי הולדת זה אירוע חברתי פה, אז לא תמיד רק הורה אחד יגיע, אלא כל המשפחה.

שמרו ת׳תאריך

האוסטרלים (החדשים, הישנים - כל מי שגר פה) כבר הבין - צריך להגיד לכולם חודשיים מראש כדי שלא יקבעו משהו בסופ״ש של המסיבה. אלו שדוחים הכל לרגע האחרון, שולחים Save the date חודש מראש כדי שיספיקו לארגן את ההזמנה הרשמית בזמן. אלו שמאורגנים ממש, שולחים את ההזמנה הרשמית חודשיים מראש. וכמובן שצריך לוודא הגעה עד תאריך מסוים, בדרך כלל שלושה או ארבעה שבועות לפני יום ההולדת, מטעמי קייטרינג.

כמובן שגם כשאני יודעת חודשיים מראש על יום ההולדת, קניית המתנה מתעכבת, לפעמים גם עד הרגע האחרון. לפעמים אני בכלל שוכחת שיש יום הולדת למרות שכתוב בלו״ז, וחצי שעה לפני אני מקבלת תזכורת. אמא נורמלית כנראה הייתה מתעלמת ואומרת ״ניחא, שלא תלך לזאת״ וממציאה איזה תירוץ, אבל לא אני. אופיר, כפרה על הילדה הזאת, מתורגלת כמו חיילת בצבא, ותוך חמש דקות היא כבר לבושה וחמושה בברכה שהכינה ברגע זה. אני בינתיים מארגנת לה הסעה ספונטנית עם אמא של חברה ומוצאת מתנה מסטוק המתנות שהכינותי מראש, עוטפת ושולחת אותה לדרכה, תוך כדי שאני מורידה את הקוקיה שלי מהשיער ונותנת לה, כי היא עם פזור ואין זמן לבזבז, רוצי!!!

אם הייתי צריכה לבחור סאונד לקטע הזה שבו אופיר יוצאת מתוקתקת מהבית תוך חמש דקות, זה היה ״הטוב הרע והמכוער״ והיא יוצאת בסלואו מושן עם שמלה מפונפנת ומתנה עטופה (בתוך שקית נייר יפה, כמובן) ובקבוק מים.

אין זכר לשנה הבאה

בילדותי ההורים שלי היו עושים לי הפתעה עם העוגה, ולא הייתי רואה אותה עד שהגיע הזמן לאכול אותה. פה אין דבר כזה. העוגה בתצוגה על שולחן מקושט מתחילת האירוע. לרוב עגולה וגבוהה, מצופה בבצק סוכר מעוצב, ותמיד תמיד בנושא של יום ההולדת. כלומר… אין פה עוגת שוקולד עם סוכריות. אין.

יש קאפקייס לקישוט השולחן, יש עוגות קנויות מהסופר השכונתי בנוסף לעוגה המושקעת, יש עוגת אלזה, בלואי, כח פי ג׳יי ופפה-פיג, אבל עוגת שוקולד עם סוכריות אין. אין.

(אם הבנתם את הרפרנס כתבו לי בתגובות)

טוב האמת המרה היא - שאני מאוד אוהבת להשקיע בעוגות יום הולדת, ובעצמי לא זוכרת מתי הכנתי עוגת שוקולד עם סוכריות לאחרונה, אבל זה כנראה מה שקורה שמגדלים ילדים אוסטרלים.

יש כמובן את הקטע ששרים היום יום הולדת, באנגלית, ואם יש ישראלים בקהל אז גם בעברית. יש לא מעט משפחות שגדלות עם שלוש שפות בבית, אחת של האמא, אחת של האבא, ואחת - שפת המקום, אנגלית. במקרה כזה לפעמים שרים ״היום יום הולדת״ בשלוש שפות שונות, ומכבים את הנרות.

מספר הנרות על העוגה ממש לא משנה. בדרך כלל יש את הספרה של יום ההולדת בנרות, ואין שום זכר לשנה הבאה. להרים על כסא כמספר השנים פלוס אחד, זה בכלל משהו שלא שמעו עליו וגם אני כבר התחלתי לשכוח שהוא קיים. בישראל תמיד קוראים ״ואחד לשנה הבאה״ ושמים עוד נר לשנה הבאה, כאילו זה לא מובן מאליו שנחיה עוד שנה. אנחנו בעצם סטואים בהסוואה, זוכרים את המוות.

המנהג המוזר של חיתוך העוגה

לפני שנגיע למנהג המוזר באמת, אספר שמתייחסים פה לעוגת יום הולדת כמו עוגת חתונה אמריקאית, יש תמונה עם העוגה ברגע החיתוך, והילד, יחד עם המבוגר האחראי שלידו מחזיק את הסכין כאילו הוא חותך אותה. אני מוותרת על הקטע הזה ויש עוברת לחיתוך העוגה בעצמי. גם ככה יש עשרים ילדים (ומבוגרים מתלווים) מסביב לעוגה שרוצים לטרוף אותה כמה שיותר מהר, אין זמן לתמונות בדיוק עכשיו

נחשפתי למנהג מוזר עוד יותר בפעם הראשונה, כשהיה דיון בעבודה הקודמת שלי על ״מה עושים כשהסכין מגיע לתחתית העוגה?״. מסתבר שכשזה קורה, רק בחתיכה הראשונה - צריך לצעוק, או יותר נכון לצרוח. לדעתי כל הטקסיות הזאת עם העוגה רק הופך את הילדים שמסביב (והמבוגרים) לעצבניים יותר. תנו חתיכה! אבל אולי זו רק הישראלית שבי.

יום הולדת בגן? מי שמע?

ביום הולדת 3 של אופיר, היינו בארץ, רק אני והיא. זה היה בזמן שצילמתי למכביה, קיבלתי חדר לבד במלון בחיפה ואופיר בילתה שלושה שבועות בגן בצפון, ועם סבתות בתחלופה. יום ההולדת שלה היה גם היום הראשון שהיא הלכה בו לגן. היא הגיעה עם עוגת שוקולד עם סוכריות שסבתא הכינה לגן, הילדים שרו לה, היא קיבלה כתר ויחס של מלכה מהגננת. היא ר-ק הגיעה!!!

פה?! 

יום הולדת בגן או בבית הספר זה לא ביג דיל. מי ישמע, עוד שנה. אם הגן לא כשר, ההורים יכולים להביא עוגה ואולי שרים כמה שירים. אפילו בלונים ביקשו ממני לקחת חזרה כי זה לא בטיחותי לילדים הקטנים. ממש פארטי פופרס, אבל ניחא, נחגוג בבית עם חברים. אה כן, בנוסף לכל, חגיגות יום הולדת בלי משפחה הופכות כל חגיגה קטנה להמונית, כי מה, לא נזמין גם את המשפחה הזאת והמשפחה הזאת?

החגיגה נגמרת

לא עוזבים את המסיבה בלי שקית הפתעות, שכוללת בדרך כלל לפחות חמישה חטיפים הורסי שיניים שנכנסים ישר לקופסא במזווה ולא רואים אור יום יותר לעולם, ושלל מתנות קטנות שמתווספות לאוסף ה״פיצ׳פקעס״ הביתי. גם את המנהג הזה, שמעודד צרכנות לשם צרכנות אני לא מחבבת, אבל ילדים פה לא ילכו הביתה בלי שקית הפתעות, והורים יכולים להיעלב. 

ביום הולדת החמישי של אופיר הרגשתי כל כך רע שלא אירגנתי שקית הפתעות שכמעט הצעתי לאיזו אמא לקחת משהו מהבית כאות תודה שהם הגיעו, אבל לא הצלחתי לחשוב מספיק מהר על מה היא יכולה לקחת, אז זה נשמע משהו כמו ״תודה שבאתם! אתם יכולים לקחת… אמממ..״ וזהו, שתיקה מביכה. מאז אני פשוט מארגנת שקיות הפתעה, בלי ממתקים הורסי שיניים, אולי שוקולד. ופיצ׳פקעס.

הלכתי לארגן הזמנות לעוד שלושה חודשים!