#24 טרנספורמציה חברתית: שש שנים בפרת׳, מערב אוסטרליה - מהקורונה ועד היום, בקצרה
המהגרת שתמיד חגגה יום הולדת באמצע החורף, הפכה בין לילה לילדת קיץ ב-38 מעלות בצל. את הפרק הזה, פרק 24 שהוא קצר וסימבולי, אני אקדיש לדבר על השינויים החברתיים שעברו על פרת׳ ועלי ב-6 שנים.
את הפרק הזה, פרק 24 שהוא קצר וסימבולי, אני אקדיש לדבר על הטרנספורמציה של פרת׳ מאז שעברנו לפה ב-2020 ועל המהגרת שתמיד חגגה יום הולדת באמצע החורף, הפכה בין לילה לילדת קיץ ב-38 מעלות בצל.
יום ההולדת הראשון שלי בפרת׳ עבר לידי כאילו לא היה. זה היה יום ההולדת הראשון שלי כאמא והראשון באוסטרליה. חודש אחרי שנחתנו פה, בדיוק עברנו לבית הראשון שלנו עם שתיים וחצי מזוודות ותינוקת, תום התחיל את הלימודים שלו ממש באותו תאריך ולא הכרנו שום דבר ואף אחד באזור שגרנו בו - ויקטוריה פארק, או ״ויק פארק״ באוסטרלית.
יום לפני זה, בילינו באיזה פארק עם חברים ישראלים שהכרנו פה, ולא טרחתי לספר לאף אחד שיש לי יום הולדת. אותם אנשים, היום - הם הטלפונים הראשונים שלי פה, אבל אז, ההיכרות הייתה חדשה ושטחית. באותו יום של יום ההולדת, בפברואר 2020 ביליתי עם אופיר בת החצי שנה במשך היום, ואפילו הלכנו למסיבת יום הולדת של ילדה בת 3 שלא הכרתי - כדי להכיר עוד אנשים מהקהילה. שכחתי לגמרי שזה היום שלי. ואולי זו הייתה הדחקה.
אני לא בן אדם שקשה לו להכיר או להתחבר לאחרים, אבל קרבה של חגיגות יום הולדת בגילנו המופלג - זו רמה מעל שלום שלום. עם השנים לומדים להכיר את האנשים שאיתך בסירה, וליצור מערכות יחסים מחדש, עד רמה כזו, שחוגגים יחד ימי הולדת.
שש שנים מאוחר יותר, אני מוצאת את עצמי במצב אחר לגמרי. מצב שבו השבוע שלי מפוצץ באירועים ויציאות עד כדי כך שאני צריכה איזה יום להירגע.
האמת היא, שפרת׳ בכלל, והקהילה הישראלית בפרט השתנתה מאוד מאז שהגענו.
תקופת הקורונה גרמה לנו להיות עוד יותר מנותקים מכל העולם, ברמה כזו שהיה נדמה שאין פה אף אחד. צרצרים. זה נתן זמן לחשוב, להעמיק במחשבות על עצם הקיום האנושי ועל התפקיד שלנו בעולם הזה. התחלתי לקרוא ספרים ברומו של עולם ולשפר את החיים שלי - מה שאין שום סיכוי בעולם שהייתי עושה בארץ כי פשוט לא היה לי זמן בין כל המפגשים והאירועים. תמיד קורה משהו בארץ.
אבל עכשיו…
תמיד קורה פה משהו.
השביעי באוקטובר גרם לתפזורת האנשים במערב אוסטרליה לצאת ולהתאחד שוב, לנסות להחיות את הביחד, יותר ישראלים מגיעים לפה, בעיקר בתחום הרפואה והפרה-רפואה, אנשים שגרים פה יותר מעשור ״יוצאים מהמחבוא״ ורוצים להיות יותר פעילים ומעורבים בקהילה, ואנחנו שחווינו צרצרים עד לפני שנתיים וחצי, פתאום מתמלאים אירועים ומפגשים. פתאום פוגשים סלבס, שמאז השביעי הם החטופים והשורדים, הרבה דמעות וחיבוקים והזדהות ואשמה על זה שאנחנו לא שם.
והפומו - הו, הפומו.
אם אתה לא שם - אתה לא קיים kinda style. כמו בקיבוץ. אבל ענק!!!
השבוע הבנות המדהימות של LOEV ממלבורן הביאו אלינו את רויטל ויטלזון להופעה בעברית. לפני כמה חודשים הגיע לפה יוחאי ספונדר, בסטנד אפ קורע באנגלית, אבל סטנד אפ בעברית בפרת׳ זה משהו שלא היה פה מעולם. אם חשבתם שקשה להביא אומן ישראלי להופיע באוסטרליה - אז פי 100 יותר קשה להביא אומן ישראלי להופיע בפרת׳ ועוד בעברית. במיוחד בשבוע שיש בו עוד שני אירועים גדולים אחרים. עוד לפני שנכנסתי למקום, התקבלתי בחיבוקים ואיחולי ״מזל טוב״ בערך מכל בן אדם שני שפגשתי. ולא, לא באתי עם שלט או בלונים, זו פשוט הטרנספורמציה הזו - לא רק שלי, אלא של פרת׳ שהתחילה לחיות.
רויטל הייתה - ואוו!
לא הבנתי איך היא מצליחה להחזיק מופע שלם עם כל כך הרבה זעם, ואיך היא לא צרודה אחרי הופעה אחת? היא הביאה אלינו את הישראליות בצורה הכי טהורה שיש. כועסת, זועמת, מתוסכלת וכן! זה לגמרי גרם לי להרגיש טוב עם עצמי! אז רויטל, אם את קוראת את זה, תדעי שלמרות שרצית לסיים את המופע בהצהרות אפוקליפטיות, לגמרי עשית לנו טוב, ואנחנו מקווים שאמנים נוספים יגיעו לא רק לאוסטרליה אלא גם אלינו, לחור הזה שנקרא פרת׳, וימשיכו להחיות אותו.
כי מה זה כיף פה. באמת.
תגיות: שפה ותרבות, הגירה