#25: מלחמת ממשלות: על איראנים, ישראלים ויחסים בחו״ל

דייט עם איראני

הפעם הראשונה שהיו לי איזשהם יחסים עם איראנים בחו״ל הייתה לפני כמה שנים בדנמרק (המדינה, לא העיר בדרום מערב אוסטרליה). יצאתי אז לדייט עם איראני שסיפר לי על ההיסטוריה של ההורים שלו באיראן, והראה לי סרטונים שמעידים על היחס של המשטר לאזרחים, ובפרט לסטודנטים באוניברסיטאות. בתור מישהי שחיה בסטנדרט של קומדיות רומנטיות כל החיים, הייתי בשוק טוטאלי. מבחינתי איראן תמיד הייתה ״איום״ על ישראל, ובכלל לא חשבתי להפריד בין הממשלה לאנשים עצמם. הוא סיפר לי על דת ה״זרתוסטרא״ שהוא נולד אליה והראה לי את השרשרת שלו שהזכירה לי כנפי טייס. ההפתעה הכי גדולה בשבילי הייתה לראות אותו מתרגש כל כך מזה שהוא מצא ישראלית.

הדייט לא צלח, אבל למדתי המון מאותו ערב קר בקופנהגן. למדתי שיש איראנים שאוהבים ישראלים, שפוליטיקה לא מגדירה את המדינה ובטח שלא את האנשים שבה, ושאסור להסיק מסקנות על אנשים רק בגלל הרקע שלהם. התובנות האלה הולכות איתי עד היום כשאני פוגשת אנשים מתרבויות אחרות.

זר לא יבין

השבוע היה פאבליק-הולידיי (או כמו שנאמר - חג), האוסטרלים חוגגים חגים רק בימי שני, כדי שיהיה להם סופ״ש ארוך. זה גאוני! אין תאריך אחד בדרך כלל, אלא יש ״יום שני הראשון של מרץ״ ״יום ראשון השני של מאי״ - כאלה. בקיצור, חזרנו לבית הספר אחרי סופ״ש ארוך, שבו גם התחילה המלחמה של ישראל וארה״ב עם איראן. 

בשלישי הגעתי לאסוף את אופיר מבית הספר והדבר הראשון שעשיתי היה לתת חיבוק ענק לאמא של חברה איראנית של אופיר, שבתכלס, הפכה להיות חברה שלי מאז הסבב הקודם מול איראן. אני מדמיינת את הסיטואציה מהצד: גרמניה, אנגליה ושתי אוסטרליות עומדות ליד ישראלית ואיראנית מחובקות עם חיוכים על הפנים, בזמן שידוע לכל שיש מלחמה בין שתי המדינות. זה לא ברור העניין הזה.

האיראנית סיפרה שהיא בדיוק הסבירה להן למה היא שמחה שיש מלחמה, ונראה היה שזה מבלבל אותן קצת, אני אמרתי שאני לא בעד מלחמות, אבל שאני שמחה בשבילה. בהמשך סיפרתי להן שחבורה של איראנים הגיעה לחגוג איתנו את פורים, והיה רצון להזמין עוד, אבל מבחינה בטיחותית זה לא התאפשר. בשלב הזה הבלבול התעצם - איך יכול להיות שקהילה שלמה יכולה להיות כל כך מבודדת ולא לפתוח את האירועים שלה לאנשים מחוץ לקהילה? זו גזענות! כל תירוץ ביטחוני לאפליה לא היה עובד באירופה, לטענתן. מעניין שאחרי הטבח בבונדיי עדיין שואלים את השאלות האלה. ומעניין שגם בשנת 2026 אנחנו צריכים לפחד על חיינו, כי מספיק משוגע אחד כדי להרוס קהילה שלמה.

אלו בדיוק הסיטואציות ההזויות שרק מי שגר במזרח התיכון מבין, והקשר הזה שיש לנו לאיראנים - הוא כל כך חזק בחו״ל בגלל שאנחנו מבינים אחד את השני. באחת ההפגנות שהייתי בהן, דיברתי עם מפגין איראני שבא לתמוך בנו והוא אמר ״אנחנו יודעים איך זה להיות תחת משטר רדיקלי, אנחנו מכירים מבפנים את סוג האנשים שעשו את הדבר הנורא הזה, הם עושים את זה גם אצלנו, בגלל זה אנחנו פה, איתכם״. מאז השביעי באוקטובר הם מגיעים להפגנות שלנו, מרימים דגלים של איראן מלפני המהפכה האיסלאמית - תומכים ומחבקים. בהתחלה זה היה נראה לי מפחיד ומוזר שאנשים ממדינות אויב באים להפגין איתנו, אבל גיליתי אומה שלמה של בני ברית שרק רוצים לחיות בשלום ובאהבה. נכון, לא כולם - אבל רוב אלו שהצליחו לצאת ולמצוא חיים טובים יותר במדינות אחרות, שמחים מהסיטואציה הנוכחית.

לא כולם כמוני

ההנחה הרווחת שלי כשהיגרתי לפה היא - שכולם כמוני. לכולם יש את אותן דעות וכולם הצביעו לאותם אנשים. אני רגילה מישראל להיות מוקפת באנשים שהם כמוני. אך לא כך הדבר. אחרי ה-7 באוקטובר דיברתי עם אחת הישראליות פה, שהייתי איתה בקשר של שלום שלום. הייתי אז עם גיא במנשא והנושא הבוער היה ״איך כזה דבר נוראי בכלל קרה?״, אחרי כמה חילופי דברים, היא אמרה משהו על אירוע פוליטי מכונן מהעבר, משפט שניפץ לי את הבועה הצפונית לרסיסים, ואני לא הבנתי - איך מישהו יכול לחשוב ככה?! יצאתי מוטרדת מאוד מהשיחה הזאת. פתאום הבנתי איך ״הצד השני״ במדינה חושב, הצד הזה שהוא לטובתי גם, אבל בטוח שאני וחבריי טועים. העדפתי שלא לדבר על הנושא שוב עם אותה ישראלית, כי אין שום אפשרות לגשר על הפער, ואני דווקא מחבבת אותה.

כשביקרנו בארץ שנה שעברה, הבנתי שבארץ הכל הפך להיות נפיץ. גם בשיחה בין חברים וגם אם אתם מסכימים על משהו אחד, יכול להיות שלא תסכימו על משהו אחר, ולפי הסטטיסטיקה עדיף פשוט לדבר על נושאי היום-יום, לצחוק על המצב ולא לדבר על הפיל שבחדר - חוסר ההסכמה הכללי במדינה.

צופים מהצד

אנחנו במצב כרגע שבו בנינו את החיים שלנו במקום אחר בעולם, מרוחק מאוד מכל מה שקורה עכשיו בארץ. והכל מרגיש לי כאילו אנחנו פותחים את הנטפליקס וצופים בסרט על ישראל מהצד השני של המסך. כמו לשמוע סיפורים על הסבים שלי בפולין של שנות ה-40, אני מבינה איך בלי הטכנולוגיה של היום אנשים לא היו מודעים למה שקרה. בספר של מלקולם גלדוול ״נקמתה של נקודת המפנה״ הוא מספר שיהודים בארה״ב לא היו מודעים למה שקרה ליהודים באירופה במלחמת העולם השניה, ואף אחד לא דיבר על זה - כי זה הביך אותם, רק כשמצאו אנשים שעברו את אותה חוויה כמוהם, הם הצליחו לדבר על החוויות הנוראיות שעברו.

כשמסתכלים על הדברים מהצד, השאלה הגדולה היא תמיד ״איך אנחנו יכולים לשנות את הנרטיב?״, ונראה שהתשובה התגלתה ביום שבת האחרון: התמיכה העצומה של האיראנים, אותם איראנים שאת הממשלה שלהם אנחנו תוקפים, טרפה מחדש את הקלפים. התמיכה הזו מבלבלת את העולם, ונותנת תקווה לעולם טוב יותר, מאוחד יותר נגד הרוע. אולי מיליוני האיראנים והיהודים שחיים מחוץ למדינות שלהם יצליחו לעשות מהפכה בתודעה העולמית ולשנות את הסיפור בלתי נגמר שנקרא אנטישמיות. אולי כן, אולי לא. לא יזיק לנסות ולקוות.

שמרו על עצמכם.