#29 איך מוצאים עבודה באוסטרליה? מדריך למהגר המתוסכל

*מוקדש לגדס

הדבר שהכי קשה במעבר מדינה הוא לא המרחק מהמשפחה, הוא גם לא למצוא חברים חדשים ולהיות רחוק מחברי הילדות והילדים שלהם שכל כך הייתם רוצים שיגדלו יחד, הדבר שהכי קשה במעבר מדינה הוא שהזהות מתאפסת. ממש כמו ילד בן שנתיים שהופך לבן שלוש, או ילדה בת תשע שהופכת למתבגרת - אנחנו עושים עדכון גרסה.

אני כבר לא אותה מעיין של ישראל: זאת שהתקשרו אליה לקבל הצעות מחיר לצילומים וסרטוני וידאו של מועדון הקרוספיט בחולון, מכון הנינג׳ה בעמק חפר, או קבוצת הכדורסל של וינגייט. ברגע שנחתתי פה - התאפסתי. בדיוק ככה. אף אחד לא מכיר, לא יודע, לא שמע, לא קיבל המלצה, כלום. רוח רפאים שצריכה להחזיר לעצמה את הצבע איכשהו.

במשך שלוש שנים מאז שעברנו נתתי פול גז על העסק ואז ילדתי את גיא, כמובן, בדיוק כשהכל התחיל לתפוס תאוצה. לנהל עסק במדינה אחרת עם שני ילדים קטנים בלי עזרה זה לא תענוג גדול, אז החלטתי שדי, אני לא נלחמת יותר. כבר הרבה מאוד זמן הרגשתי שאני צריכה את הבסיס הזה של להיות מועסקת, לעבוד באירגון עם צוות, ללמוד מאנשים, לחוות משהו אחר. כל החיים שלי הייתי עצמאית, ועכשיו - כן, בדיוק עכשיו, במדינה זרה עם תינוק בן תשעה חודשים - אני צריכה למצוא עבודה.

שלב א׳ - עדכון קורות חיים

אני חושבת שהפעם האחרונה ששלחתי קורות חיים הייתה אחרי הלימודים כשניסיתי במשך אולי שבועיים להשיג את ״העבודה האמיתית הראשונה שלי״. הייתי בראיון עבודה אחד במרכז שלא הלך טוב, כי לא היה לי מושג איך עוברים ראיון, ואז הכרתי את תום, עברתי לצפון, והחלטתי להמשיך עם העסק שהיה בחיתוליו. לא עוד ראיונות עבודה, רק פגישות עסקיות. קפצתי ישר לדרגת ה- CEO.

אז אצלי המצב היה יותר דומה ל״לכתוב קורות חיים מאפס״ באנגלית. היה לי קצת מושג איך זה אמור להיראות מהתעסקות בלתי פוסקת בקורות חיים של תום. אני לא מגזימה כשאני אומרת שיצרתי לו באזור ה-25 גרסאות שונות של קורות חיים במשך התקופה שלנו פה. כל מקום רשמי צריך פרטים מאוד ספציפים בקורות החיים כדי לקבל אישורים, ספונסרשיפ, ויזה ועבודה וכדומה.

בגלל שאני באה מתחום העיצוב היה לי חשוב לעצב את קורות החיים שיהיו קריאים ויפים. שאנשים יהנו להסתכל בהם, ושזה ישדר קצת מהאופי שלי. אחרי המון ניסיונות - בסוף מצאתי את הגרסה שתלך איתי לעוד שנים קדימה.

שלב ב׳ - הרשמה לאתרי חיפוש עבודה

האתר המתויר ביותר בדפדפן שלי בימים האלו של חיפוש העבודה (מעבר לגוגל אנליטיקס) הוא אתר חיפוש העבודה הפופולרי ״Seek״. יש אתרים נוספים כמו Indeed וכמובן Linkedin אבל Seek כולל את כל המשרות הגדולות שקיימות בשוק, ואפשר למצוא בו עבודות בכל אוסטרליה (לא שאני מחפשת…) כולל עבודות FIFO, remote ו-hybrid.

אתרי חיפוש עבודה יכולים להיות מדהימים כשאתה יודע מה אתה מחפש. אבל כשאין מושג אפשר בקלות ללכת לאיבוד ופתאום למצוא את עצמך מגיש למשרות של ילדים בני 16 כי ירד לך הביטחון העצמי ואת חושבת לעצמך ״נו, מה כבר אפשר להפסיד?״. מאחר ומעולם לא עבדתי ב״עבודה אמיתית״ לא ידעתי לאיזו סוג משרה אני מחפשת - האם אלך להיות צלמת באחד הסטודיואים האלה ש״נותנים״ לך סשן בחינם ואז תופרים אותך במחיר על כל תמונה שאתה בוחר? האם אלך לעבוד בתור עורכת וידאו או יוצרת תוכן בחברות? האם אמצא סוכנות שיווק שתרצה אותי? 

הגשתי לכל דבר אפשרי.

או לפחות ניסיתי.

שלב ג׳ - הקאבר לטר (או: מכתב הכיסוי)

אם חשבתם שלחפש עבודה זה קשה, אז חכו לקטע שבו אתם מוצאים משהו שממש מעניין אתכם, מתאים לכם בול ואתם יודעים שאתם תהיו הבנאדם המושלם לתפקיד, אבל לא מספיק שתשלחו רק קורות חיים: כדי להראות שאתם רציניים אתם צריכים לכתוב מכתב שבו אתם מתייחסים לקריטריונים של המשרה, מוסיפים ״מילות מפתח״ מתיאור המשרה ומספרים למה דווקא אתם מתאימים לתפקיד. זה נקרא Cover Letter. 

בעידן הזה כשכולם כותבים את הקאבר לטרס שלהם בעזרת AI, דווקא הכתיבה האישית והסיפורית, שאני סבבה איתה גם באנגלית, מושכת יותר תשומת לב. אממה - המכתב הארור הזה גוזל זמן יקר, מוריד שנים מהחיים, ובסוף - לא תמיד שווה את זה. בהתחלה עוד הייתי משקיעה ועושה מצגות יפות בפלטת צבעים של החברה, המועצה או קבוצות הספורט השונות שניסיתי להגיש לתפקידי שיווק בהם - ואז הבנתי - זה לגמרי מיותר: אנשים רוצים להעיף מבט במכתב שלך, אם אתה נשמע להם הם עוברים לקרוא את קורות החיים (או הפוך) אין להם זמן לדפדף במצגת שלך, ובכללי זה נראה יותר גימיק מאשר מקצועני.

נטשתי את העיצובים המיוחדים של הקאבר לטר והלכתי על עיצוב סטנדרטי של מכתב, ככה אוכל להשקיע יותר בכתוב מאשר בעיצוב - וקיבלתי כמה זימונים לראיונות עבודה.

שלב ד׳ - לעבור ראיון עבודה באנגלית

זה החלק שהכי חששתי ממנו. לעבור ראיון עבודה זה אתגר, אז לעבור ראיון עבודה בשפה שהיא לא שפת האם שלך זה משימה בלתי אפשרית. לפחות ככה זה הרגיש בהתחלה. הגעתי לראיון ראשון בקבוצת כדורסל רחוקה מהבית שחיפשו מישהו שיעשה להם את העיצובים והפרסומים. הייתי חייכנית וחמודה ולא קיבלתי את אותו היחס חזרה. הכל היה מאוד רשמי, שאלה, תשובה, בקושי יש שיחה. סיפרתי להן על הניסיון שלי עם כדורסל, עם צילום כדורסל, עם שיווק וכמובן על זה שאני אמא. 

אני אמא. למה אני חייבת לדחוף את זה בכל מקום גם כשזה לא קשור? אלוהים יודע. זה לא מה שמגדיר את העבודה שלי. יש לי זהות גם בלי הילדים!

הראיון הרגיש טוב בסך הכל, אבל לא עברתי. שלחתי מייל לבדוק את הסיבה והם טענו שמצאו מישהו שעשה מחקר מעמיק על הקבוצה, ידע הכל מהכל והיה לו ראיון מאוד מוצלח. מי אתה שקיבלת את העבודה הזאת ואני לא?? חשבתי לעצמי.

אחרי בערך שבעה ראיונות עבודה שלא צלחו החלטתי שאני לוקחת את העניינים לידיים. התקשרתי לעינת מתוסכלת.

״אני צריכה עזרה״ אמרתי לה.

עינת היא הגורו של כולנו לענייני עבודה פה.

״קודם כל זה שקיבלת ראיונות זה כבר מדהים!״ היא אמרה ולא הבנתי עד כמה זה נכון ״אני שולחת לך קישור לסרטונים של איך להתכונן לראיון, תראי אותם!״

ראיתי אותם והבנתי איך עונים על השאלה ״ספרי לי קצת על עצמך״. זו לא שאלה שאומרים בה ״אני אמא לשני ילדים״ זו שאלה שנותנת לך את ההזדמנות להציג את כל מה שעשית בקריירה עד עכשיו. התחלתי להתאמן על הפיץ׳ שלי, כל יום. בנסיעה באוטו בלי הילדים, בבית מול המראה, וגם בדרך לראיון עבודה בארגון נוצרי גדול שעובד עם בתי ספר בכל מערב אוסטרליה שחיפשו מישהו שיצור תוכן כחלק מצוות השיווק שלהם.

ניגש אלי גבר ג׳מייקני מזוקן בחליפה, ומזמין אותי להכנס למשרד של גבר אחר בחליפה שמצטרף אלינו לראיון - ה-COO של האירגון. כל חדרי הפגישות תפוסים אז אנחנו יושבים על שולחן עגול, בלי היררכיה, אחד ליד השני. השיחה זרמה, היו צחוקים, דיברנו על כדורסל והסתבר לי שזה שכתבתי בקאבר לטר ששיחקתי כדורסל מקצועני, ובכללי זה שיש לי תיק עבודות שקשור בספורט - עזר לי לא רק לעבור את הראיון הזה, אלא לקבל את המשרה הגבוהה יותר שהייתה פנויה - מתאמת צוות שיווק. 

יש לי זהות. היא אמנם התאפסה איך שנחתתי פה, אבל אני עדיין אותה מעיין של פעם, עם קצת שיפורים. רק הייתי צריכה שמישהו יראה את זה.

איך הגלגל מסתובב לו

פאסט פורוורד 10 חודשים, אני יושבת בראיון עבודה, הפעם בתור המראיינת יחד עם הבוס שלי. אנחנו מחפשים עוד מעצב גרפי שיצטרף לצוות. הבחור שיושב מולנו די מוכשר בסך הכל ויודע הכל על הארגון שלנו, הוא עשה מחקר מעמיק מאוד, יודע שאני צלמת ושאני מישראל, ושהבוס שלי הוא בכלל מוזיקאי. זה קצת מוזר אבל גם נחמד שמישהו יודע עליך דברים בלי שתצטרך לספר לו. הוא מספר לנו שעבד בשנה האחרונה באותה קבוצת כדורסל שלא קיבלה אותי לעבודה. בגללו.

יצאנו מהראיון, הוא היה האחרון מבין שלושה מרואיינים לתפקיד ואחרי דיונים ענייניים הוחלט להעסיק מישהו אחר, פחות מנוסה אבל יותר מתאים לצוות - שחקן כדורסל מקצועני.

אפילוג

מקום העבודה הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע, והוא הגיע אלי ברגע קריטי מאוד בחיים. אני מאמינה גדולה בתזמון וב״מה שצריך לקרות יקרה - אם פועלים בכיוון״. אם הייתי מגיעה לראיון הזה בתחילת תהליך חיפוש העבודה שלי, הדברים היו נראים אחרת לגמרי ולא הייתי מגיעה למצב שאחרי כמה חודשים אני מראיינת מישהו שגבר עלי בראיון אחר. כמו כל דבר אחר בחיים, זה עניין של אימון, אמונה, וצבירת ביטחון. אם אתם מחפשים עכשיו עבודה באוסטרליה, או בכל מקום אחר - תהיו בטוחים שזה עניין של זמן עד שתמצאו את ההתאמה הנכונה לכם.

ואם חשבתם שהשבוע דיברתי הרבה על כדורסל, חכו לשבוע הבא…