#36 למה הייתי רוצה לחזור להיות ילדה בבית ספר אוסטרלי?

מאת מעיין רימר ·

#36 למה הייתי רוצה לחזור להיות ילדה בבית ספר אוסטרלי?

יש דבר כזה מערכת חינוך רגועה ונטולת טריגרים, שבה צלצול בית ספר יכול להקפיא רק ישראלים, מורה לספורט זוכה להילה של כוכב רוק, ו"יום הזיכרון" הוא בכלל לא מה שהכרתם עד עכשיו. על הפער התרבותי, והקסם שבקהילה שבית הספר מייצר בצד השני של העולם.

כשמנסים להשוות את בית הספר האוסטרלי לבית הספר הישראלי, מבינים שזה כמו להשוות את סופרמן לדרדסבא - אין שום דבר משותף, אולי חוץ מהכחול, שגם הוא לא בדיוק אותו גוון.

לא גידלתי ילדים בבתי ספר בארץ, אבל הייתי ילדה כזו, וחוויית בית הספר שלי שונה פלאים מחוויית בית הספר שהילדה שלי חווה כרגע. החל ממנהל שיוצא כל בוקר עם חיוך על השפתיים ורמקול על הכתף ומברך לשלום את כולם, מורות שמחנכות לערכים לפני שבכלל משנים להן ציונים או הישגים, מורה לספורט שהוא האליל של בית הספר, ואירוע יום הזיכרון המקומי שלא מתובל בשום טראומה אישית. אוסטרליה מרחיקה את הטראומה מאיתנו, וזה לא דבר רע.


אחרי שנכנסנו לכיתה א׳ ועשינו הכרות ראשונית עם המורה ובית הספר - הנה הפוסט שמכין אתכם להמשך השנה.


הצלצול הוא (ממש לא) בשבילי

העובדה שאוסטרלים כל כך רחוקים מהכל גורמת לחיים פה להיות, איך לומר, נטולי טריגרים. הם לא קופצים מכל רעש של אגזוז, או משאית זבל, והם בטח לא מודעים לשימוש הישראלי של אזעקות. כך יצא שהגעתי לאחד מבתי הספר במסגרת העבודה, כשלפתע פתאום נשמעה אזעקה. קפאתי, ילדים רצים - לאן הם רצים?! אני פה כבר ארבע שנים, ואין לי מושג לאן רצים כששומעים כזה דבר.

״מה קורה? את בסדר?״ שאלה אותי אחת מהקולגות שלי והעירה אותי מהשוק ״זה רק הצלצול שלהם״ היא אומרת לי. ז-ה הצלצול שלהם?? אזעקה???

אז כן, בחלק מבתי הספר יש צלצול שמאוד מזכיר אזעקה, פיץ׳ גבוה, עולה, מפחיד ובא לך לרוץ למקלט בשניה שזה מתחיל. אבל המקום היחיד שצריך לרוץ אליו כששומעים את זה - זו הכיתה.


יום הזיכרון האוסטרלי

כדי שתבינו את גודל הפער - המקבילה ליום הזיכרון פה הוא - ANZAC Day (Australian and New Zealand Army Corps - יום שמוקדש כולו לזיכרון חיילי צבא אוסטרליה וניו-זילנד במלחמת העולם הראשונה. לטקס בבית הספר של אופיר הגיע חייל אחד, לבוש למשעי עם כובע קאובויס וסיכות מעוטרות. החייל הזה הוא סבא של אחד הילדים בבית הספר. אופיר וחברותיה רצו אלינו בהתלהבות ואמרו:

"We saw a REAL soldier!”

בטקס עצמו מקהלת בית הספר שרה שיר קצבי על ״הגיבורים שהגנו עלינו ואנחנו זוכרים אותם״, וכשנגמר השיר הקהל, שכלל הרבה מאוד הורים, מחא כפיים. הפניתי מבט לתום שעמד על ידי, מקוראי ה״יזכור״ הגדולים בהיסטוריה של עמק יזרעאל, הוא הסתכל עלי, שנינו מבולבלים. אם מדובר על חיילים שחירפו נפשם להגן על המדינה - איך זה כל כך… מנותק מהרגש?

החייל סיפר על הקרב בגליפולי מ-1915 שם נפלו 8,700 חיילים אוסטרליים וניו-זילנדים וכל מה שעובר לי בראש זה שאנחנו ב-2026 וכל ה״הותר לפרסום״ שאנחנו, הישראלים, חווים כל יום כמעט בשנתיים וחצי האחרונות פתאום נראה כמו סרט רע.

בבית כשסיפרתי לאופיר שגם אני ואבא היינו חיילים, העיניים שלה נפתחו והפה שלה נפער. הראינו לה תמונות שלנו במדים וסיפרנו לה שבישראל כולם צריכים להיות חיילים. היא אמרה שזה עושה אותה עצובה, כי יכלנו למות. הרגענו אותה ואמרנו לה שאנחנו פה, ואם לומר את האמת - אף אחד מאיתנו לא היה בסיכון למות בשירות שלו (הכי קרוב שלי זה הטילים לבאר שבע בעופרת יצוקה, אה והטילים על הצפון בלבנון השניה שזה כבר מעלה את הסיכוי למות בהשוואה לאיפה שאנחנו עכשיו).


האסמבלי של יום שישי

כל שבועיים (fortnight) ביום שישי בבוקר, מתכנסים כולם לאסיפה בית ספרית. כל אסמבלי מנוהל על ידי שכבה אחרת שבוחרת את הנושא והתוכן בעצמה, והם תמיד מעלים איזושהי הופעה בסוף - כמו שעושים בסוף י״ב - רק בערך 4 פעמים בשנה לשכבה. הקטע האומנותי מתחיל אחרי ששרים את ההמנון, את שיר בית הספר ומחלקים תעודות לילדים שפעלו על פי ערכי בית הספר בשבועיים האחרונים.

בדרך כלל כמה ימים לפני האסמבלי המורה שולחת מייל להורים שהילדים שלהם נבחרו השבוע לקבל תעודה כדי שיוכלו לפספס שעה עבודה (לפחות) ולהגיע לטקס לחלוק כבוד לילד/ה שלהם. בעוד ההורים של ילדי התעודות מסיימים את תפקידם אחרי סלפי קצר ליד הבמה, ההורים של הילדים בשכבה המופיעה נשארים עד הסוף ומפסידים עוד חצי שעת עבודה. מה שיפה בזה, זה שאף אחד לא יעשה לך פרצופים אם היית באסמבלי של הילד שלך בבוקר והגעת באיחור לעבודה - זה ברור לכולם שמשפחה קודמת לכל ואין בכלל שאלה אם ללכת או לא.


קרנבל הספורט השנתי

ברגע שהתקבלת לבית הספר - מצנפת המיון משייכת אותך לקבוצה מסוימת: כחול, ירוק, אדום או זהב (צהוב, נו, תקראו לזה צהוב!) לכל בית ספר יש דרך אחרת לקרוא לזה: House, faction, team. לאורך השנה התלמידים מקבלים הזדמנויות לצבור נקודות לקבוצה שלהם בכל מיני דרכים. יכול להיות שהם יקבלו נקודה על זה שהם סיימו את בקבוק המים שלהם, ניצחו את המורה בהתערבות, או שהם התנהגו בצורה שמשקפת את ערכי בית הספר.

בימי שישי בהם אין אסמבלי שכבתי, יש אסמבלי של הבתים השונים. כך הילדים לומדים להכיר גם את השכבות הבוגרות והצעירות יותר, יש להם מודלים להערצה, או חניכים, הם לומדים להעריך את עיקרון הקבוצתיות ומקבלים מוטיבציה לעבוד קשה בשביל הקבוצה שלהם. אני אישית עפה על זה, והייתי רוצה לחזור להיות ילדה בבית ספר אוסטרלי רק בשביל זה.

ההיי-לייט של הקטע הקבוצתי הזה הוא ה-Sport Carnival השנתי, האירוע המדובר של השנה - בו ההורים לא רק מפסידים שעה עבודה, אלא Pulling a sicky או פשוט לוקחים יום חופש כדי לצפות בילד שלהם מיישם את כל מה שעבד עליו השנה בשיעורי הספורט. ההפנינג מטורף עם צבעים, נקניקיות, פרסים, קבוצות ופשוט הופכים את הספורט - לכיף. כי זה מה שצריך להיות. מי שמנצח על האירוע הוא המורה לספורט, שביום הזה בשנה יש סביבו הילה מיוחדת ששמורה רק למורים אוסטרליים לספורט. ההילה הזאת נשארת איתו כל השנה - עד הקרניבל הבא. 

אירוע נוסף שקורה במהלך השנה הוא ה- Cross Country. המירוץ השנתי של בית הספר. בעוד שבארץ הייתי מגיעה הביתה אחרי ריצת 300 בפארק אוסטרליה במהלך שיעור ספורט בכיתה ג׳ ומספרת להורים ״כן, רצנו היום, הגעתי שניה״ - פה משתמשים בשיעורי הספורט כאימונים לדבר האמיתי, ומתחילים כבר בריצת 400 בגיל 5. 800 בגיל 6 וכן הלאה.

אירוע הקרוס קאנטרי בניגוד לקרנבל הספורט השנתי, לא לוקח את כל היום, אלא רק את הזמן בו הילד שלך משתתף במירוץ. בדרך כלל נותנים לו״ז מסודר של זמני הריצות וההורים יכולים להתאים את הזמן בהם הם באים לבית הספר ולצפות רק במירוץ שמעניין אותם.


תתכוננו להיות מעורבים

המעורבות ההורית בבתי הספר פה היא זו שמחזיקה את קהילות בית הספר, ועד ההורים (P&C) הוא זה שמארגן את האירועים הבית ספריים, מגייס כספים לבית הספר, מפעיל את חנות המדים של בית הספר ודואג שיהיו מתנדבים להפעלת הקנטינה (מזנון). לכל כיתה יש נציג כיתתי של ההורים אליו פונים כשהועד רוצה שהודעות יעברו להורים. מערכת משומנת היטב, שאני שוקלת ברצינות להתנדב אליה כשאני אהיה קצת יותר עסוקה - כי רק אנשים מאוד עסוקים יכולים להתמודד עם עוד עיסוק.

פה אני מבינה שבית ספר הוא לא רק לצורך לימודים. בית הספר פה בונה קהילה - לא רק של הילדים אלא גם שלנו, ההורים. בואו נודה באמת - רובנו מהגרים ורובנו מסתגרים במעגלים המצומצמים שלנו, וההזדמנות הזו להכיר עוד הורים כמונו, עם ילדים באותו גיל, לו״ז דומה, מאבקים דומים ותרבות שונה - היא מתנה. הבילויים בפארק אחרי בית הספר, המפגשים בבריכה בקיץ וטיולי המחנאות לאורך השנה בונים לנו קהילה נוספת, מחבקת ושונה מזו שבנינו לעצמנו - שונה וטובה.


צ׳ירס מייטס.

תגיות: שפה ותרבות


רכבת לאוסטרליה — לחצו לאתר המלא