#38 מרחב נשימה: איך קרה שהבאתי את סיפור ההגירה שלי למרכז האומנות של פרת׳?
סיפורה של תערוכת הצילום "מרחב נשימה" בפרימנטל, מערב אוסטרליה. מסע אישי מרגש של הגירה, צילומי נוף של מערב אוסטרליה והגשמת חלום ישן - בדיוק בזמן.
בשלהי 2023 תום חזר הביתה מהעבודה בקליניקה לפיזיותרפיה עם כרטיס ביקור והניח אותו לידי.
״פה תהיה התערוכה שלך״ הוא אמר לי.
גיא, הבן הצעיר שלי היה אז בן חצי שנה, ואני באמצע המשבר של להיות עצמאית ואמא לשניים והמועקה מהשביעי באוקטובר. כבר שנים שאנחנו מדברים על התערוכה הזאת, מאז שעברנו לפה אני אומרת לעצמי ״אני צריכה לעשות משהו עם כל התמונות האלה״.
הרמתי את הכרטיס, Terrace Greenhouse, Fremantle היה רשום שם. זה בדיוק איפה שהייתה התערוכה הקבוצתית של קהילת הצלמות Camera Queens שהייתי חלק ממנה כמה חודשים לפני. זו קהילה שהצטרפתי אליה אחרי בערך שנה של התלבטות, שעזרה לי להבין שאני לא לבד בעולם הזה של הצילום, וחשפה אותי לצלמות מקומיות נוספות עם אותם מאבקים כמו שלי - אימהות, עצמאות, חוסר ודאות.
מעניין, חשבתי לעצמי, האם זו הגלריה היחידה בכל פרת׳? או שאולי זה סימן משמיים?
מי אני שתהיה לי תערוכת סולו?
בשבוע שבא אחר כך דיברנו על הגשמת חלום התערוכה ברצינות.
״צריך לעשות את הצעד״ תום אמר לי ״זה הזמן, יש הזדמנות״
ואז התפנה מקום בזמן הכי טוב בשנה - נובמבר, לפני חג המולד ולפני שכולם יוצאים לחופש גדול (נובמבר עד סוף ינואר - בדיוק הפוך משאר העולם) אבל מחפשים מתנות לכריסמס. תום, שכבר היה מקורב לבעלים של המקום קיבל הצעה בשבילי למלא את המקום הזה בעוד שנה - 2024 (זוכרים שדיברתי על קשרים ותיזמון? - גם פה העיקרון הזה עבד). ככה הם האוסטרלים, אם מתבטל משהו שנה קדימה - זו הזדמנות פז, אחרת תצטרכי לחכות שנתיים.
לא נשאר לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה הגורלית הזאת, בעיקר המחשבה של: מי אני בכלל שתהיה לי תערוכת סולו? קפצה לי לראש פעם אחרי פעם, בדרך כלל מתחילים מתערוכות קבוצתיות, עוברים לתערוכות עם עוד שניים-שלושה אמנים כדי להוזיל עלויות ולחלק אחריות ואחרי זה קופצים למים העמוקים. אבל הלכתי על זה בכל זאת.
הפרבר הכי ארטיסטי בפרת׳
אז שילמתי מקדמה על המקום והתחלתי לספר לאנשים שהולכת להיות לי תערוכה בעוד שנה - יש מלא זמן עד אז. האסימון - שצריך באמת לארגן הכל - עוד לא נפל עד בערך שלושה חודשים לפני.
דמיינו את פלורנטין בהגזמה, נקייה, עם פחות אנשים והרבה יותר מקום, שוק הומה אדם עם הופעות רחוב, בית כלא ישן שהפך לאתר מורשת עולמית של אונסק״ו, מוזיאונים, גלריות, נמל ומבשלות בירה ענקיות על החוף - זו פרימנטל. להעלות תערוכת סולו בפרבר הכי מיוחד וארטיסטי בפרת׳ הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי, אולי חוץ מלעבור לאוסטרליה.
מעבר להשכרת החלל המקסים הצמוד לחנות צמחים ומזכרות, הבנתי שיש לי הוצאות על הדפסות, מסגרות, הקמה, תכנון, אוכל ושתיה לערב פתיחה, חופש מהעבודה (מזל שהייתי שכירה באותה תקופה אחרת אף אחד לא היה משלם לי על היעדרות של שבוע). לא עבר לא בראש שבחיים לא עשיתי כזה דבר ושאין לי מושג בכלל איפה מתחילים. כל מה שידעתי זה שיש לי תמונות יפות של מערב אוסטרליה, ושבא לי להציג אותן לקהל הרחב.
הקונספט
התחלתי לחשוב על שמות אוסטרליים בנאליים כמו ״ברבור שחור״ - מורבידי מדי לתערוכה הצבעונית שלי. ״אוסטרליה מנקודת המבט שלי״ - שלום כיתה ז׳. בסוף החלטתי שיש משהו עמוק יותר שאני צריכה לגלות מהו: מה גרם לי לצלם תמונות נוף וטבע פתאום אחרי שמעולם לא צילמתי כאלה? קראתי לעזרת חברה (קטי שלום!) - תמיד יותר קל לחשוב עם עוד בן אדם, ותום הכיר אותי טוב מדי בשביל שיפתח לי את הראש. בשיחה איתה הבנתי את הקונספט: המעבר מישראל לאוסטרליה. זה מה שפתח לי את הצ׳אקרות להתחיל לצלם נופים, ברבורים וברווזים אחרי כל כך הרבה זמן של צילומי פורטריטים, ספורט ותדמית. המעבר נתן לי ״מרחב נשימה״, וכך החלטתי לקרוא לתערוכה.
קטי נידבה את אייל, בן זוגה שיבנה לי מנהרה של שלושה מטר דרכה אנשים יכנסו לתוך התערוכה בערב הפתיחה ויחוו את המעבר מ״לחוץ, דחוס, אינטנסיבי״ לפתוח, רחב, עם אוויר. בהתחשב בזה שקטי עצמה היא ניצולה מהשביעי באוקטובר - כל עוד היא הציעה את זה, אני זרמתי.
ברגע שהיה לי את השם לתערוכה, הפרסום כבר בא לי יותר בקלות. העיצובים נעשו, כולם קיבלו סייב-דה-דייט לערב הפתיחה ורק נשאר היה - לתכנן הכל.
מדדתי את הקירות ויצרתי מוקאפים בפוטושופ שאוכל לראות את הסידור לפני שאני סתם מדפיסה תמונות בגדלים שונים (או אותם גדלים, ואז זה משעמם). כשהייתי שמחה עם העיצוב, חישבתי מה הגדלים של התמונות לפי גודל הקיר וחתכתי אותן עם מסגרת לבנה מסביב - כי ככה זה גם יותר יפה, וגם הפספרטו והמסגרת נחסכים. ושלחתי להדפסה בחנות הצילום האהובה עלי בפרת׳ - גם זה אחרי שהלחיצו אותי שאני צריכה לשלוח להם כמה שיותר מהר כי התערוכה עוד חמישה שבועות אז צריך לרוץ על זה.
ערב הפתיחה
לערב הפתיחה גייסתי חברים מדהימים לעזור עם ההכנות - לחלק יין מבעבע ולעזור לי לתלות את הכל ולסדר את המקום בדיוק כמו שחלמתי, ובעזרת הקהילה המדהימה פה בפרת׳ אפילו הצלחתי להשיג ספונסרים שסיפקו את היין המבעבע והתה המושלם שחולק למשתתפים לאורך השבוע - רשימה מלאה של כל השותפים בסוף הפוסט.
השגתי אם.סי - חברה מקבוצת הנטוורקינג שרק תתנו לה מיקרופון והיא כבר תדע מה להגיד, תמיד צריך חברה כזאת. ואת תומאס המוכשר שבפעם הראשונה ששמעתי את האלבום שלו Smell The Earth ידעתי שאני רוצה לשתף איתו פעולה כשתהיה לי תערוכה. תומאס היה הראשון שגייסתי לתערוכה כי המלודיות שלו כל כך מתקשרות לי לתחושות של המעבר שלא יכלתי לדמיין אותה בלעדיו (קישור לספוטיפיי של תומאס בסוף הפוסט).
בבוקר של אותו יום גיליתי שאין לי מה ללבוש ויצרתי קשר עם מור המהממת שישר לקחה אותי כפרויקט ומצאה לי משהו שהתאים למשהו שהיה לי בארון ונראה ארטיסטי אך מאופק - הרגשתי שזה מתאים לי, אני עוד לא בשלב האומנותי של לצעוק לכולם ״תסתכלו עלי!!!״ ולא בטוחה שאי פעם אגיע לשם.
לערב עצמו הגיעו חברים, מטופלים של תום, ואנשים מכל התקופות שלי בפרת׳ וגם כמה אנשים רנדומליים ששמעו שיש פתיחת תערוכת צילום היום וזה עניין אותם. הרגשתי ממש ״חיים שכאלה״ משש השנים האחרונות, התרגשתי כשאחרים התרגשו מהתמונות וסיפרו לי על הזכרונות שלהם מהמקומות המצולמים. אחת הנשים שלא הכרתי ניגשה אלי וסיפרה לי שתמונה אחת מזכירה לה את הבית הישן של סבתא שלה, שהייתה גרה באזור. התמונה הייתה של השתקפות גזיבו קטן על אגם דרומית לנהר, שכמעט אף אחד לא מכיר. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמונה רואה אור. היא גם הייתה הראשונה להימכר.
מעל ומעבר לציפיות
כשתכננתי את התערוכה החלטתי להוריד ציפיות ולדעת שאת מה שאני מוציאה על התערוכה - לא אקבל חזרה. זו לא המטרה. המטרה הייתה להתנסות במשהו שרציתי לעשות כבר שנים ולשתף אחרים במסע שלי. התגובות שקיבלתי תוך כדי היו מדהימות ומחממות את הלב. לא היה אדם אחד שסיפרתי לו שעברתי מישראל ולא הביע תמיכה, התמונות דיברו בעד עצמן - הביעו שקט ושלווה של מערב אוסטרליה, וברקע גם סיפרו את סיפור ההגירה מפוסטים שלקחתי משש שנים של שיתופים בפייסבוק. במרכז החלל הייתה פינת אירוח - שדימתה את הצורך בקהילה ב״בדידות״ הזו של המעבר, כל אדם שנכנס הצעתי לו תה ועוגיות, ממש כאילו זה הבית שלי, ישבתי לשיחות עם אנשים שרק עברו מהרחוב וחוויתי את האמנית שבי למשך שבוע.
לא היו לי ציפיות חוץ מזה שהתערוכה תצא לפועל, וסיימתי את השבוע הזה בתחושת הצלחה מסחררת. לא רק שהצלחתי לגרום לזה לקרות, אלא שאפילו ההוצאות שלי התקזזו מאוד, וכמעט ולא הורגשו בסוף. ההצלחה הגדולה ביותר הייתה לראות איך מישהי שנכנסה בטעות, עומדת ומסתכלת על התמונה הכי גדולה במרכז התערוכה, ה״גיבורה״, תמונה של כביש ישר, בלי כלום מסביב, שהולך אל האופק, התמונה שמסמלת את מערב אוסטרליה עבורי ואת המרחבים הבלתי נגמרים שיש פה. היא סיפרה לי על הטיולים שלה עם בעלה לצפון המדינה, ואמרה שהיא מכירה את הכביש הזה טוב. היא עמדה שם, הרבה זמן, התלבטה אם לקנות את אותה תמונה בקטן - ובסוף הלכה על הגרסה הגדולה. ניסיתי לשמור על קור רוח כל הזמן הזה, ואני חושבת שהצלחתי.
זו בהחלט חוויה שהייתי רוצה לחזור עליה שוב. נהניתי, למדתי המון, הכרתי אנשים והגשמתי את חלום התערוכה שישב אצלי במגירה כבר שנים.
כשעברתי על החומרים שכתבתי בפייסבוק בשביל התערוכה, נתקלתי בפוסט קצר שכתבתי באחד הימים הראשונים שלנו פה - היו בו את שתי המילים ״מרחב״ ו״נשימה״ והבנתי שזה היה שם כל הזמן. רק הייתי צריכה למצוא את זה.
אהבתם ובא לכם להכניס קצת מערב אוסטרליה לבית? לחצו כאן לצפיה בכל התמונות מהתערוכה ורכישה.
תודה ל:
תומאס הכישרון, תמצאו את האלבום שלו ב-Spotify (מומלץ לשמוע בנסיעות ארוכות וזורמות, או סתם בבית כשיש לכם מצברוח נוסטלגי)
קטי כהן - על כל העזרה במחשבה ובהוצאה לפועל של הקונספט
אייל חתוכה מ- Handypaint - האיש שיודע ליצור כל דבר שרק תחלמו עליו
איילת מינץ תומפסון - על העזרה בהקמה ובכלל
אמילי דיקינסון - לא הסופרת, מאמנת העסקים מ- Emily Dickinson Coaching והאם.סי של האירוע
מור מ- Lula & Mimi- Preloved Designer Treasures על ההצלה ברגע האחרון!
שרה מ-Terrace Greenhouse על האירוח הנעים
עדי ברק מ-Roogenic על התה המושלם! (יש להם חנות קבועה בשוק בפרימנטל - אם אתם פה, תעברו ותקנו! הפייבוריט שלי זה התה עם הורדים)
אסנת חרלפ על החיבור עם Wise Wines
קים אטלינגר על החיבור עם Tate Wines
דבי וסטף מה - Maccabean
פול ודיינה מ- Fitzgerald photo imaging
קימברלי מ-Total Digital printing solutions
לעינת, אניקה, אלית, ולכל מי שביקר, תמך, קנה ונהנה יחד איתי!
וכמובן, תודה אחרונה למי שלא הייתי עושה את זה בלעדיו - תום, קיר הבטון הפרטי שלי שלא רק שאי אפשר לעבור אותו על המגרש, אלא שהוא היציבות שלי והתמיכה שלי בחיים האלה. זכיתי!
תגיות: שפה ותרבות