#46 בחזרה למגרשים חלק ב׳: מבט לעולם הספורט החובבני באוסטרליה

פרולוג:

חזרתי לשחק כדורסל בקבוצות העממיות של פרת׳ אחרי 8 שנים הפסקה מהמשחק (על התהליך שעברתי עד שמצאתי קבוצה תוכלו לקרוא בפוסט הזה). לא תיארתי לעצמי שלחזור לשחק יכול להיות כל כך ממלא, ולהחזיר אותי לילדות בצורה כל כך עוצמתית. 

גדלתי מגיל 5 על מגרש הכדורסל, עם פרישה מאוד מוקדמת להתנסות בחוג קרמיקה (לא הפגנתי כישרון מיוחד) ואז חזרה למשחק בכיתה ג׳ - מאז הכל היסטוריה. שיחקתי בכל הליגות האפשריות לילדות, נערות ונשים - חוץ מליגת העל - ובכל אזור במדינה: מנהריה והצפון, דרך קבוצות במרכז ועד באר שבע בדרום עם הסטודנטיות בזמן השירות הצבאי (איזו עונה!).

הכדורסל תמיד היה חלק ממני, אבל בשנים האחרונות שלפני הפציעה וההפסקה הארוכה התחלתי להרגיש שחיקה רצינית: הגעתי לאימונים בלי חשק, הנסיעות הארוכות (והקצרות) למשחקים התישו אותי והרגשתי שאני שם רק כי אני לא יודעת להפסיק. זה מה שהכרתי: כל חיי התעסקתי אך ורק בכדורסל, התמקצעתי בזה, זו הייתה הדת שלי ולא הכרתי דרך אחרת. רק שחקניות בודדות שהכרתי התעסקו בנוסף גם בכדורגל או ריקוד, וקצת קינאתי אני מודה. אבל מאז שחזרתי לשחק פה באוסטרליה, אני מבינה שיש דרך אחרת שיותר מתאימה לי, ואולי בעצם תמיד התאימה.

תרבות הגיוון

אם תשאלו את תום (בן זוגי שיחיה, הפיזיותרפיסט האישי שלי ועכשיו גם המורה הפרטי שלי ללמידה מוטורית) התמקצעות בסוג ספורט אחד מגיל צעיר זו אחת הסיבות לשחיקה מוקדמת ואחת הסיבות לכך שישראל מובילה בתחרויות נוער בעולם, אבל כשזה מגיע לבוגרים - בתחומים נפוצים כמו כדורסל וכדורגל - אין המשכיות. מעבר לכך שחלק גדול מהספורטאים פורשים כדי לשרת בצבא, יש גם את עניין השחיקה.

באוסטרליה לא תמצאו הרבה ילדים שמגיעים לרמות הגבוהות בלי להיות חלק מכמה קבוצות ספורט שונות לאורך חייהם, זו הדרך שלהם למצוא את מה שהכי מתאים, ולגוון את יכולות התנועה וקבלת ההחלטות שלהם. הם מתאמנים בפוטי (פוטבול אוסטרלי) בחורף, קריקט וכדורסל בקיץ, ואולי גם טניס ושחיה מדי פעם, נסיעה באופניים בסקייט פארק המקומי, גלגיליות, כדורגל, רוגבי, ג׳יו ג׳יטסו והתעמלות. תום טוען שזה סוד ההצלחה: וריאביליות (או בעברית: גיוון). בראיה לאחור אני זוכרת שברגעים הנדירים בהם המאמן שלי היה מוציא כדורגל ואומר ״היום נעשה משהו שונה״ - ההתלהבות הוצתה אצלנו מחדש והאימון היה הצלחה מסחררת.

לא רוצה? לא צריך.

יש פה קטע לאוסטרלים ששיגע אותי מהרגע שדרכה רגלי בחנות פה: הם לא מנסים למכור לך. המוכרת אומרת לך שלום חייכני בכניסה, אם בכלל, ואם אתה לא צריך עזרה, היא תעזוב אותך לנפשך. אם תנסה לקבוע פגישה עם חברת הביטוח הפרטי ולאיים במעבר לחברה אחרת הם פשוט יגידו לך ״שמע מייט, אם יש לך הצעה יותר טובה - תפאדל״ נו ווריס, יבוא מישהו במקומך, אנחנו לא דואגים. וככה זה גם בספורט, אף אחד לא מנסה ״להפחיד אותך״ שלא תהיה שחקן טוב אם לא תסתובב עם כדור כתום בכל שעות היום, לא מלחיצים אותך ודורשים ממך ״להיות הכי טוב״, כי קודם כל: יש אינפלציה של שחקנים, שנית: הם מודעים לעניין הגיוון, ושלישית: הם יודעים שמי שרוצה מספיק - יגיע גם בלי שילחיצו אותו.

לא מתאים לך להירשם לעוד עונה? רוצה הפסקה מרולר-דרבי בחצי שנה הקרובה? נו ווריס, נתראה בעונה שאחרי זה, או שלא, אול גוד מייט! הכל טוב!

הגישה הזו יוצרת מצב של שינוי והתנסות כל הזמן. לא מתאים? תנסה משהו אחר, אם תרצה - תחזור. אם תמצא משהו אחר שאתה טוב בו או נהנה ממנו יותר - כולם זוכים. יש פה תחלופה מטורפת של שחקנים, נרשמים, באים, הולכים. הכל דינאמי - לטוב ולרע (זוכרים את הפרק על הגן עם הפרידות? אז ככה גם בספורט).

בלי מאמן, עם הרבה פירגון

בכל קבוצה ששיחקתי בה בארץ היה מאמן, מישהו שזו הייתה העבודה שלו להעביר לנו אימונים ולהחליט מי תעלה למגרש במשחקים ומי תחליף את מי שלא יורדת להגנה. לפעמים מצאתי את עצמי בלי נשימה על המגרש ובקשת החילוף שרצתה לקרות הייתה כמו סירוב לעובדה שאני מקבלת את ההזדמנות לשחק - אז פשוט המשכתי. בקבוצות אחרות חיממתי את הספסל ולמרות הידיעה שאני יכולה רק לתרום עם האנרגיות שרק מבקשות להתפרץ - התבאסתי בכלל שהגעתי למשחק.

במשחקים של הליגות העממיות פה בפרת׳ - אין מאמן, או שיש מאמן מתנדב (בדרך כלל בגילאים הצעירים - אחד ההורים). הכל בנוי על הבנה הדדית, שיתוף פעולה ויכולת פירגון במקום שהפוקוס יהיה על ניצחון בלבד. לא נחתי ב-10 דקות האחרונות? אני אצא ואתן למי שיושבת על הספסל את ההזדמנות שלה, כי כולנו בסוף מגיעות להנות.

השופט בן-שש עשרה

אני עולה על המגרש, לידי שופט בן שש עשרה מקפיץ את הכדור. ״הוא אמיץ״ אני חושבת לעצמי, לשפוט נשים מבוגרות ותחרותיות במשחק כדורסל שבו המטרה העיקרית היא לא להיפצע - זה אתגר לא פשוט. במיוחד לאור העובדה שהתחרותיות משכיחה את המטרה העיקרית של ההנאה מהמשחק כך שאם השיפוט בולט מדי, אתה מסתכן בהערות עוקצניות ותלונות מצד המשתתפות. כן, גם פה יש את המתלוננות יותר והמתלוננות פחות. ולמרות הכל המשחקים פה - עם כל התחרותיות - נגמרים תמיד בהאדל משותף של שתי הקבוצות וברכת ״הוריי״ (Hooray) שעוד לא הצלחתי להבין את המילים שלה עד הסוף. 

השופטים הצעירים כבר רגילים לתלונות, הם בונים את עצמם מגיל צעיר בשיפוט, וככל הנראה כבר שפטו כמה משחקים בחייהם בליגת ה-WABL (Western Australia Basketball League) של הילדים, שם מותר כבר בגיל 15 להתחיל לשפוט משחקים רשמיים של הליגה. בארץ הפעמים היחידות בהן נתקלתי בנערים שופטים היה בטורניר משפחות במשגב, או בדרביים בעמק יזרעאל. זו דרך מעולה לדעתי לצבור ביטחון בתור נער - במיוחד כשהסביבה מאפשרת.

בסוף המשחק הבנות בקבוצה מדברות על משהו, אני לא מבינה מה הן אומרות: ״אמפייר, אמפייר״

מה זה ״umpire״? אני שואלת - מסתבר שזו המילה לשופט באוסטרליה. ״למה?״ אתם בטח שואלים - אז המילה הרשמית לשופט כדורסל היא "referee" אבל מסתבר שבגלל שהמשחקים הנפוצים פה הם פוטי וקריקט, כולם כבר רגילים לקרוא ככה לשופטים. בהצלחה לנו.

עדכונים בלייב

במשחק האחרון שלי בארץ לפני שמונה שנים היה עדיין טופס כחול-צהוב-לבן-ורוד. כזה שכותבים עליו בעט וזה עובר לדפים האחרים. אם בטעות שכחת לסמן עיגול מסביב למספר נקודות ברגע שיש שלשה, זה אסון שאין כדוגמתו - וכנראה שזו תהיה הפעם האחרונה שתעשה מזכירות. וכמובן אין לשכוח את הרמת הקונוס כשיש 5 עבירות לאחת הקבוצות. אח… היו זמנים.

בתור שחקנית - הייתי לוקחת את הטופס ומתחילה לספור את הנקודות שלי, זו הייתה הדרך היחידה לראות כמה קלעתי באותו רגע ואולי אחרי יומיים זה היה עולה לאתר ״ספסל״. פה אין טופס (ואולי גם בארץ זה השתנה בזמן הזה), יש אפליקציה שמעדכנת בלייב את מהלך המשחק - אז גם אם את חולה בבית ולא יכולה להגיע למשחק, את יכולה לעקוב בלייב אחרי הביצועים של הקבוצה שלך, לראות מי קלעה בדיוק עכשיו ולהרגיש חלק גם מרחוק. טירוף!

על המזכירות פה יושבים בדרך כלל הילדים של השחקניות, בני נוער שיש להם איזשהו ידע במשחק, אני מאמינה שלא רחוק היום בו אופיר תשב ותעשה לי מזכירות. אם אין מישהו כזה, אז המחליפה יושבת ועושה מזכירות, ואז נכנסת לשחק ומי שיצאה מתיישבת במקומה. בארץ אולי זה היה נקרא ״שכונה״ - פה זה נקרא ״ניצול משאבים״.

לסיכום

בינתיים אני מנסה למצוא את האיזון בין תחרותיות והרצון שלי לנצח לבין פירגון והדדיות בתוך הקבוצה ומחוץ לקבוצה, בתור מי שבאה ממדינה תחרותית שבה הכל צריך להיות הכי טוב כל הזמן אני לא מרגישה שאני צריכה להיות הכי טובה, ולא מרגישה שיש עלי איזשהו לחץ - וזה טוב לי. מספיק יש לי שני ילדים לגדל רחוק מהמשפחה, אוכל לשים על השולחן ובן זוג לטפח. אה.. ובלוג קטן וחמוד שדורש יחס מיוחד כל שבוע. לקחת את המשחק באיזי מתאים לי מאוד.

אל תשכחו להירשם לעידכונים, ולעשות לנו לייקים באינסטוש ופייסבוק.

נתראה בפוסט הבא!