#5 היכרות ראשונה עם ״מקומיים״

עוד לפני שעברנו לבית הראשון שלנו בויקטוריה פארק - פרבר שנמצא דרומית לנהר באזור קרוב לסטריפ של בתי קפה ומסעדות שנמצא על (לא מאוד נפוץ בפרת׳) - בדקתי על קבוצת המשחקים (פלייגרופ) הקרובה לביתי כדי שסוף סוף אתחיל להכיר את השכונה. כתבתי מייל לשרה, נשיאת הפלייגרופ דאז, והיא כתבה לי שאני מוזמנת להגיע ביום שלישי הקרוב, יום אחרי יום ההולדת הראשון שלי באוסטרליה, והראשון א-ב-ר בקיץ. אז בזמן שתום התחיל את הלימודים באוניברסיטת ״קרטין״ (תואר שני בפיזיותרפיה עם התמחות בספורט) אופיר ואני התחלנו לחקור את האזור.

המקום להיות (אם את אמא צעירה שעוברת מדינה)

נכנסנו לחדר מואר עם שטיח ענק ומלא משחקים, יציאה לחצר גדולה - שלא ממש העסיקה ילדה בת 6 חודשים שעוד לא ממש זוחלת - ומספר אמהות בודדות, בדיוק כמוני, עם הילד או הילדים שלהן. הייתי בטוחה שאני נכנסת למשהו כבר מובנה, שכולן מתמידות ומגיעות כל שבוע, אבל הופתעתי בהמשך לגלות שזה ממש לא ככה.

מסתבר שהגעתי למעין יום פתוח במרכז, והתחברתי די מיד עם בחורה קנדית חמודה עם ילד שגדול מאופיר בחצי שנה, אך די שווה לה בגודל. היא שאלה אותי אם נירשם לרבעון, אמרתי שנראה לי שכן. התשלום סמלי בסך $56 לרבעון ומקבלים מקום נעים להגיע אליו פעם-פעמיים בשבוע. שווה לגמרי למי שלא מכיר אף אחד ורוצה להתערבב בקהילה המקומית - בטח אם זה לא באזור היהודי.

מפלייגרופ לקבוצת ריצה

דרך הקבוצה הכרתי עוד שתי אימהות עם ילדים קרובים לגיל של אופיר והשלוש הזמינו אותי לרוץ איתן בטענה שהן רצות לאט והן לא ממש בכושר. סבבה, אמרתי, באמת מזמן לא רצתי. הגיעה שבת בבוקר מוקדם, קמתי ולבשתי את פריטי הספורט היחידים שהבאתי איתי מהארץ ורצתי לפגוש אותן בצומת ליד הבית, הן רצו בשורה לכיווני, כל אחת מתוקתקת עם שעון וביגוד ריצה, ראיתי אותן בסלואו מושן מתקרבות אלי כמו בסדרת טלוויזיה על אימהות כושלות. ״את רוצה להפעיל שעון?״ אחת מהן שאלה אותי. ואני מסתכלת על היד העירומה שלי ואומרת לה ״לא, אני פשוט רצה״. פה חשדתי.

הקצב היה מהיר, יותר מהיר משאי פעם רצתי. זה לא בכושר? חשבתי לעצמי. זה לאט? סיימתי 6 קילומטר ריצה מתנשפת, אבל בנוף המהמם של הנהר בבוקר, כשהשמש בדיוק בזווית להוציא את כל הכחול של המים והירוק של הדשא והעצים, ובבואת הברווזים משתקפת בבהירות במים. לגמרי פואטי. היה שווה את זה.

במשך השנים הבנתי שהכל עניין של הגדרה. בעוד שישראלים שרצים 5 ק״מ פעמיים בשבוע מגדירים את עצמם ספורטאים ובכושר, פה הספורט הוא פשוט דרך חיים, ואפילו אם אתה לא אוסטרלי אמיתי, אלא רק גר פה מספר שנים, אתה כבר מוריד מעצמך אם אתה לא ברמה אולימפית, או באיזושהי נבחרת של הסטייט - כי פשוט כולם פה הם חלק מקבוצת ספורט עממית כלשהי.