#52 תובנות של מהגרת לקראת בחירות
במשך שש וחצי שנים ניסיתי בכל מאודי להשתלב. פגשתי אנשים מדהימים, מצחיקים, קלילים, כאלה שבאמת בא לך להיות החברה הכי טובה שלהם. אבל משהו תמיד היה חסר… מה למדתי בסופ״ש עם אימהות אוסטרליות? ומה דגל אחד שפונה לגן משחקים גרם לי להבין? פוסט אישי על זרות וניסיון תמידי להפוך להיות מקומית.
אני אתחיל בהצהרה שאולי תישמע מוזרה אחרי כל המחמאות שמורעפות על אוסטרליה בבלוג הזה:
הייתי מתה לחזור לגור בארץ.
כן. קראתם נכון. הלוואי שהייתי יכולה לגור בישראל אבל להרגיש באוסטרליה.
בבלוג הקודם חן כתב על זה שתמיד נהיה ישראלים, ולא משנה כמה ננסה, התרבות שגדלנו בה היא זו שחיה ונושמת בעורקים שלנו. במשך שש וחצי שנים ניסיתי בכל מאודי להשתלב ולהפוך את עורי, זה התחיל בלהתערבב עם אימהות מקומיות בפליי גרופ השכונתי, נמשך בניסיון להשתלב במקום העבודה, בקבוצות ספורט ובקבוצת ההורים בבית הספר. פגשתי אנשים מדהימים, מצחיקים, קלילים, כאלה שבאמת בא לך להיות החברה הכי טובה שלהם, לשתות איתם קפה אחרי הדרופ-אוף ולדבר על החיים, אבל עם השנים הבנתי שאנשים מדהימים יש בכל מקום, ואני יכולה בקלות ובאהבה להיות החברה הכי טובה שלהם, ושום דבר לא מונע ממני לשבת איתם לקפה או לקבוע איתן יציאת אימהות, אבל מה שאין בכל מקום - זה אנשים שיבינו אותי בלי מילים.
מה שלמדתי בסופ״ש אימהות
כחלק מתכנית ההשתלבות שלי, ולא משנה כמה ניסיתי להתחמק, מצאתי את עצמי בקבוצת קריאה (Book club) עם האימהות בשכבה של אופיר. קבוצת מהממת של נשים שחלקן אוסטרליות וחלקן לא, אבל כולן דוברות אנגלית כשפת אם. אם לומר את האמת, את הספרים לא ממש יוצא לי לקרוא (גם בעברית אני איטית בטירוף) אבל אני משתדלת להגיע למפגשים ולשפר ככה את האנגלית והזהות האוסטרלית שלי.
למפגש האחרון הוזמנו לבית נופש של אחת מהן שנמצא שלוש שעות דרומה - באזור פסטורלי במרגרט ריבר - שלושה ימים נטולי ילדים והפרעות. כבר בנסיעה לשם הבנתי שהנוכחות שלי במפגש הזה לא מובנת מאליה לנשים סביבי. עצם זה שהן מעריכות את הרצון שלי להיות חלק ולהשתלב, ומציינות את נושא השפה השניה כמשהו בעל ערך שאין להן, חיזק אצלי את ההבנה שמבחינתי אני כמוהן - אמא לילדה באותו גיל, עם אותן התמודדויות, רק מתרבות קצת אחרת ושפת האם שלי שונה משלהן, אבל כנראה שמבחינתן אני קצת יותר שונה ממה שאני רואה את עצמי.
הדגל בפארק
באחד מימי השישי יצאנו כהרגלנו מבית הספר ישר אל מגרש המשחקים הקרוב עם עוד כמה הורים וילדים קבועים. בזווית העין הבחנתי בדגל מוכר בצד השני של הפארק שלא היה שם לפני שבוע, והתחלתי ללכת לכיוונו. לא טעיתי, על הדגל עם המשולש האדום והפסים השחור-לבן-ירוק הופיע הכיתוב שמציע לשחרר את פלסטין ואיור של ראש עם כפייה. צילמתי ושלחתי בקבוצת וואצאפ המקומית כדי אולי לקבל ממישהו איזו עצה מה לעשות עם זה. מאחורי הגיעו עוד שתי אימהות שהילדים שלהן שיחקו עם הילדה שלי והפניתי את תשומת ליבן לדגל שפנה בדיוק לגן המשחקים.
הן התעניינו ורצו לדעת עוד, דיברנו על המורכבות של הדגל הספציפי הזה, על הכיתוב והתמונה - ועל המיקום האסטרטגי על גדר שפונה לפארק בשכונה שאחוז גדול ממנה הם יהודים, סיפרתי להן על השבעה באוקטובר - כי הן לא היו מודעות לגודל האירוע ופתאום הבנתי אילו חיים כפולים אנחנו חיים: מצד אחד אנחנו חיים כאוסטרלים, מנסים ככל יכולתנו לגדל את הילדים שלנו במציאות נורמלית ורגועה, ומצד שני - הצל הזה של היהדות רודף אותנו לכל מקום. בכל דור ודור.
מישהו דיווח על הדגל - כנראה אחת האימהות היהודיות מבית הספר - היחידות שהתכווץ להן גם הלב כשראו את זה. שני אנשים יצאו מהמרפסת, הסירו את הדגל ותלו אותו שוב - הפעם בתוך המרפסת, אבל עדיין פונה כלפי חוץ. רגע אחרי זה שני רכבים של המועצה עברו בכביש מאחורינו - נראה שהם אלו שטיפלו במקרה, אבל גם אחרי שהמקרה ״טופל״ - המועקה נשארה.
בשבוע שלאחר מכן הדגל שוב הופיע על הגדר שממול הפארק, פתחתי את הנושא שוב מול האימהות האוסטרליות, מנצלת כל רגע אפשרי לנסות להסביר כמה ההסתה הזאת גרועה לכולנו ומנסה להבין מה אני אמורה לעשות אם משהו במרחב הציבורי פוגע בי או מפחיד אותי. הן תרמו מהידע המקומי שלהן, אבל הניטרליות בתגובות הייתה לי מאוד קשה: הן שומעות את הסיפור שלי בתור חלק מהתמונה הגדולה, מביעות אמפתיה ובאמת איכפת להן והן רוצות לעזור, אבל הן לא יהיו איתי בזה עד הסוף, הן לא בוחרות צד.
״יש המון אנשים שירצו לדבר על הנושא ולהבין יותר״ אחת מהן אמרה לי כשדיברנו על חינוך של הסביבה לנושא הזה ״אני יכולה לחבר אותך אליהם״.
אני לא מאשימה אותן, גם אני לא הייתי ממהרת לבחור צד בקונפליקט שאני לא קשורה אליו, ואולי גם לא צריך לבחור צד, פשוט לתת לאנשים לחיות, לא להסית, לא להתריס, לא לפלג. לנסות לעזור למי שצריך מתי שצריך, ולחבר בין אנשים עם חוויות ודעות שונות, כדי שיוכלו, במקום להילחם אחד בשני - ליצור עתיד טוב יותר ביחד.
זכותנו המוסרית להצביע
בשום שלב בחיים אף אחד לא הבטיח לנו שנרגיש שייכים פה ב-100%, ולא משנה כמה טוב לנו פה, כמה מדהימים האנשים או כמה נצליח להשתלב - ישראל תמיד תהיה הבית שלנו, וכנראה תמיד נחשוב על לחזור לשם ביום מן הימים. לכן החלטנו שמספיק חשוב לנו לתת לפחות קול משפחתי אחד בבחירות הקרובות, ותום נשלח למשימה. לטוס מאוסטרליה לתקופה של פחות משבועיים זו ״גיחה״ שלרוב לא שווה לעשות. אבל הבחירות האלה הן אירוע מספיק חשוב בשביל להשקיע ולהגיע.
בפוסט של חן על הבחירות הוא דן, בין היתר, בנושא ההצבעה מרחוק והאפשרות של מדינות דמוקרטיות לתת את קולם גם מחוץ למדינה. אני דווקא נוטה ל״כן״ - כי אמנם עזבנו, אבל זה לא אומר שלא אכפת לנו מהמדינה או מהתושבים, וזה בטח לא אומר שעזבנו לנצח, ואז - אם וכאשר נחזור - לאיזו מדינה נחזור? לאיזו מדינה נחזיר את הילדים שלנו? אנחנו לא יכולים לתת לכולם חוץ מאיתנו להחליט על גורל המדינה.
אולי ביום מן הימים כל הכוכבים יסתדרו - ונרגיש בארץ כמו שאנחנו מרגישים פה.
מה הסיכוי שזה יקרה?!
שואבת השראה מחן ומשתפת איתכם את השיר והקליפ של יואל שמש: פקוק ברחביה שהיה לי את הכבוד לצלם ולערוך:
תגיות: הגירה