#55 געגועים לפק״ל קפה

הטבע האוסטרלי תפס לי את העין מהתחלה, בתור ישראלית שרגילה להמון דברים קטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה, הרשים אותי מאוד לראות עצים, סלעים, נהרות ואגמים עצומים שהנשימה נעתקת מלהסתכל עליהם. הנוף האוסטרלי מרגיש כל כך נקי ובתולי, כאילו יש עוד המון דרכים שאף רגל אדם לא דרכה בהם מעולם. אבל יש משהו בנוף הישראלי שחסר לי פה, ובתור מישהי שאוהבת לטייל, אני לומדת להשלים גם עם ההקרבה הזאת: המחסור בהרים.

דצמבר-ינואר

אלו החודשים המושלמים לצאת לטייל. ביום חורף שמשי כל המדינה נוסעת צפונה לחרמון, לאגמון או סתם לראות איזה שיטפון ברמת הגולן. מיטיבי הלכת בוחרים לטפס על הארבל או המירון, עם סנדוויצ׳ים וקלמטינות כצידה לדרך ולא לשכוח מים - בקבוק אחד לשתיה ובקבוק שני לפק״ל קפה. 

אחח פק״ל קפה. 

הרגע הזה שבו אתה מגיע לפסגה, מוציא את הפק״ל קפה והפתיבר ונותן לרוח לייבש את הזיעה מול נוף הכנרת או העמק - אלו רגעים שמזכירים לי את הילדות, אלו רגעים שבהם האוויר הוא הכי צלול שיש, ותחושת הקיום הכי אמיתית. מכבים את הגז ופתאום שקט, תחושת הקדושה מחלחלת - על ההר אף אחד לא צועק, לא דוחף - רק מתבוננים - איפה היינו ולאן הגענו - ה״קתרזיס״ שמלווה את המדינה.  

אחד הדברים החשובים שהבאנו איתנו מהארץ היה הפק״ל קפה - חשבנו אוסטרליה, מרחבים - בטוח כל סופ״ש נמצא איזה מקור מים לשבת לידו, נפתח פק״ל קפה עם פתיבר ונשב בנחת להתבונן בנוף. כשהגענו, בשיא תקופת השריפות - ינואר - כששמש קופחת לנו על העורף דרך השמשה של האוטו הממוזג ושורפת לנו את העור לאט ובזהירות - הבנו ששום פק״ל קפה לא יהיה פה. לא עכשיו. רק תנו לנו מזגן או בריכה ואייס לאטה.

הקיץ במערב אוסטרליה הוא זמן דווקא לרדת דרומה, לאיפה שקריר יותר - לקמפינג או לבית נופש באחת מהעיירות הקטנות והמוכרות של האזור. דאנסברה, מרגרט ריבר, אלבני או דנמרק הם רק חלק מהמקומות בהם עוד איכשהו אפשר להיות בחוץ בזמנים החמים האלה - וגם פה רצוי להיות בבגד ים בתוך הבריכה, ואל תשכחו את הציידנית עם הבירות או הסודה הקרה במקרה שלנו. ה״גיחה״ למעיין שרק יוצאי הסיירות המובחרות ביותר יודעים למצוא, הופכת ל״בואו נסתכל במפה ונראה איפה יש פה נהר, נחל או חוף שעוד לא ביקרנו בו/שיש בו עגלת קפה״ והבילוי בים הופך להיות ישיבה בדשא למעלה ליד הגן משחקים והברביקיו.

יולי-אוגוסט

חוויית הים הישראלי זכורה לי כנוראית - מיליון אנשים אחד על השני, מטקות בכל מקום עד רמה שכבר לא נשארה חלקת חול לשחק עליה, והליכה אינסופית בתוך המים עד שהברך נרטבת לראשונה - חוויה מתישה. כל פעם שהייתי חוזרת מהים הביתה בישראל, הרגשתי כאילו עבר עלי מכבש. בעוד החודשים החמים בארץ עמוסים ומתישים, באותם חודשים במערב אוסטרליה מתרחש משהו שונה לחלוטין - החופים הופכים להיות תצפית על סופות ברקים משוגעות, דולפינים, לוויתנים וכלבי ים - שלא מרגישים את הקור של האוקיינוס ההודי, מגיעים להופעות אורח קרוב לחוף, והגולשים האמיצים בחליפות המיוחדות נהנים מגלים עצומים שלא נגמרים.

בתקופה הזאת נדמה שכל פעם שאתה מסתכל לשמיים יש קשת בענן, וגם אם אין גשם או שמש - היא מגיעה יש מאין. הקשת חיה פה קבוע בחודשים האלה, לפעמים היא מביאה חברה ויוצרת קשת כפולה שנותנת הרגשה שהיום הזה יהיה נפלא. לקשת הזו יש את אותה השפעה של הנוף הישראלי- היא גורמת לך לחייך ולהרגיש את הרוח על הפנים - אבל ללא זיעה וללא מאמץ - היא פשוט מופיעה בשמיים הענקיים, מפתיעה אותך מתי שבא לה, ולא מתי שאתה רוצה. ואולי זה הסיפור הישראלי - המאבק והחתירה לתחושת ה״קתרזיס״ הזאת שמגיעה רק אחרי מאמץ ממושך, בעוד שבמקומות אחרים כמו מערב אוסטרליה - אתה רק מחנה את האוטו ואתה בתוך נוף משוגע.

אני קצת מתגעגעת למאבק הזה, להרים שצריך לעלות, למאמץ הזה שבסופו נגלית לפניך כל הדרך שעשית עד לפסגה. ה״קלות״ הזו שבה היופי האוסטרלי מוגש לפני, אם אפשר להיות בוטה - לפעמים משעממת אותי. אני מחפשת את האתגרים - אבל פה, דווקא כשיש אתגר - נדמה שהסוף, או הפסגה לא תואמים את המאמץ, ואז כבר עדיף לשבת עם שמיכת פיקניק ליד החניה ולנשנש לחם עם וג׳ימייט, בלי פק״ל קפה - כי לא צריך להיות גיבורים.

אפילוג

האתגר האמיתי שלי בימים אלו - הוא גיא. הליכה על החוף עם ילד בן שלוש לצפות בלוויתן גדול-סנפיר (humpback) שמת ונסחף לחוף הייתה ההיי-לייט של השבוע. גם אם סחבתם ארבעה בקבוקי מים, פק״ל קפה וקלמנטינות לכולם במעלה ההר, עדיין לא תגיעו ל-18 קילו נוספים שנתלים עליכם ומקטרים בעוד אתם הולכים קילומטר על החול ומנסים להגיע לנקודה המיוחלת רגע לפני השקיעה, מלווים בעוד מאות סקרנים שהגיעו לחוף מאותה סיבה בדיוק. התחושה שאיתה סיימתי את הערב הייתה אותה תחושה של טיפוס על הר, והנוף - היה שווה את זה. חוויות של פעם בחיים.

נתראה בפוסט הבא,