#61 אצל הדודה והדוד: על דינמיקות משפחתיות ברילוקיישן
נסענו לשנה, נשארנו, והבנו שבהגירה הכל ארעי – חוץ מה-FOMO. כשאין פקקים ונסיעות ארוכות למשפחה, החיים החברתיים ברילוקיישן יכולים להפוך לאינטנסיביים. פוסט על הקמת ״משפחה אלטרנטיבית״ ברילוקיישן, התסכול שבטשטוש הגבולות בין "חברים" ל"משפחה", ועל הרצון להפסיק עם החישובים ולחיות פשוט.
כשקיבלנו את ההחלטה לעזוב זה היה מבחינתי רק לשנה, לניסיון של לחיות בחו״ל, לא התכוונתי להגר.
״שלוש עד חמש שנים״ תום אמר, בלי לדעת שאחרי חמש שנים כבר נישאר עד שנקבל אזרחות ואז כבר נישאב לתוך השגרה האוסטרלית, כשהסיבה העיקרית במחשבה לחזור היא - איך לא - המשפחה.
משפחה זה הדבר היחיד בחיים שהוא לא ארעי. לא משנה לאן תעברו, ולכמה זמן, לא משנה אם לא תדברו עם האח, עם הדודה או עם חברת הילדות הכי טובה שלכם עשרים שנה - הם עדיין יהיו המשפחה שלכם. כשאת בוחרת להגר, במיוחד עם משפחה - כבר עברת כברת דרך בחיים, והחברים שתפגשי - אנשים מדהימים ככל שיהיו, הצטרפו לחייך אחרי שכבר הכרת את עצמך, קיבלת החלטות, אולי כבר הבאת ילדים - הם לא היו שם כשהתחלת לצאת עם החבר הראשון שלך וגם לא כשנפרדתם, הם לא היו שם כשאיבדת אדם אהוב בילדות, הם לא היו שם כשנאבקת בבגרויות או בחצ׳קונים או בחברים לכיתה שעשו לך את המוות. הם הגיעו בשלב מאוחר בחיים, שלב שבו את כבר אדם אחר - לטוב ולרע.
הארעיות הזאת
בהגירה אין שום דבר יציב. הגוף פה, והלב שם, בבית. ברגע שקיבלתם את ההחלטה לעבור, גם אם זה לזמן קצוב בלבד - חרצתם את גורלכם להיות חצויים ולחשוב מה היה קורה אם היינו נשארים. הארעיות הזאת תמיד באוויר, לא רק אצל הישראלים - אצל כל מהגר באשר הוא. בסופו של דבר אנחנו מוצאים נחמה אחד אצל השני כששומעים סיפורי הגירה מכל העולם: אצל זוג הרופאים מאנגליה, או השכנים מאיראן, החברים מגרמניה או הזוג החצי אסייתי וחצי אירופאי. כולנו בסופו של דבר פה בלי המשפחה שלנו, וצריכים ליצור לנו קהילה שהיא כמו משפחה.
במשפחה כמו במשפחה יש את אלו שקרובים אליך יותר, ויש את אלה שפחות. יש את האחים, ויש את בני הדודים, יש את הדודה הרחוקה ואת זו שמכירה את הילדים שלך יותר טוב ממך. ויש גם את הסבים - המהגרים הוותיקים שמתעניינים, שואלים ומגיעים לפעמים לארוחות שישי, או מזמינים אליהם. בניגוד למשפחה האמיתית - המשפחה ה״מאומצת״ בהגירה יכולה להשתנות בכל רגע - פעם זה דודים שחוזרים לארץ או עוברים למדינה אחרת, פעם זו משפחה חדשה שמצטרפת לקבוצת הוואצאפ ומשנה את הדינמיקות הקבוצתיות ופעם זה פשוט הזמן והסיטואציות שמרחיק או מקרב אנשים מסוימים אחד לשני.
אפס הפרדה
בארץ, ההפרדה בין ״משפחה״ ל״חברים״ הרבה יותר פשוטה - המשפחה שלך היא קרבת הדם שלך, יש מעמדות ברורים: אח, דוד, סבא, בת-דודה של אמא, אין לזה תחליף או אלטרנטיבה, ופה בגולה, כשאין קרבת דם לאף אחד - כולם מתחילים כחברים וחלקם מתקדמים במעמדות בהתאם לרמת הקירבה, לגיל ולהתאמה בין הילדים. זה מבלבל לאללה ומשתנה כל הזמן.
לבלבול הזה תורמת עובדה פשוטה: הגיאוגרפיה. בארץ, בדרך כלל המשפחה מפוזרת ברחבי ארץ ישראל. יש נסיעות, פקקים, מפגשים ששומרים לאירועים מיוחדים. פה בפרת׳, רוב ה"משפחה" שבנינו לעצמנו מרוכזת באותו אזור. כולם קרובים יחסית, אין פקקים, וזה אומר שהפוטנציאל למפגשים הוא יומיומי כמעט. הפארק הופך לפינת מפגש על בסיס קבוע, והשגרה מייצרת אינטנסיביות שאפילו משפחות ביולוגיות בארץ לא חוות. האינטנסיביות לעתים מצריכה המון עבודת תיאום בוואצאפ כדי להישאר במעמד של ״דודה״ או ״אחות״ ולא לרדת לרמת ה״בת של בן דוד של סבתא שרואים רק פעם בירח כחול״.
ופה אני בבעיה: וואצאפ ואני לא חברים טובים. כמות ההודעות שאני שוכחת לענות עליהן כי הן מצריכות ממני לבדוק משהו או להגיב למשהו שמישהו כתב, ואני אומרת לעצמי ״אני אשב על זה בערב כשיהיה לי זמן״ ואז זה נשכח - רק הולכת וגדלה עם הזמן. ככל שמתבגרים ומכירים יותר אנשים - כך האזור הזה של המדיה החברתית נהיה יותר ויותר בעייתי - ומי שלא נמצא שם, לא מגיב ולא מתעניין - כאילו נעלם מהעולם.
ההצפה הזאת גורמת לנו להתרכז יותר בדברים שהם מיידים ופחות בפיתוח ושמירה על מערכות יחסים שכבר בנינו ובא לנו לטפח. אנחנו חיים בתחושת (FOMO (Fear Of Missing Out תמידית ומנסים להספיק כמה שיותר כדי שלא נפספס את כל ה״מפגשים המשפחתיים״ שקורים לנו מתחת לאף.
מגדיר החברים
החברים על פניו מקבילים לסטטוס של החברים בארץ, בדרך כלל אלו מבית הספר, מהחוגים וממסגרות רנדומליות אחרות שפגשנו במהלך השנים פה. עם אלו מבית הספר, נפגשים במהלך השבוע אחרי האיסוף באיזה פארק או בבריכה, חברים של חוגים הם רק של חוגים בדרך כלל, אלא אם כן הגעת יחד איתם, והחברים האחרים הם אלו שאפשר להיפגש איתם גם פעם בחצי שנה - שנה ולהתעדכן בכל מה שקרה בזמן הזה. אחרי כמעט שבע שנים פה - יש לנו גם כמה כאלו.
המעמדות מיטשטשים כשהחברים מתחילים לקבל מעמד של משפחה, מגיעים לארוחות שישי, ״פוגשים את המשפחה״ המאומצת ונהיים חלק גם מבילויי הסופ״ש והאינטנסיביות. פתאום הכל מתערבב, ולא ברור איפה נגמרת המשפחה ומתחילים החברים, או ההפך.
אני אדם של הגדרות. קשה לי עם מורכבויות שאין להן הסבר הגיוני ולכן כשגבולות מתחילים להיטשטש - אני לוקחת צעד אחורה - שניה, אבל לפני רגע היית חברה - איך יכול להיות שאני אזמין אותך לארוחת שישי? מה זה אומר על שאר המשפחה שאני מכניסה אותך ככה למעגל בלי לשאול אותם?!
אולי הפתרון הוא להקים ועדת קליטה, כמו בישובים קהילתיים (היי!) שתבחן את המתמודדים לפני שהם מקבלים גושפנקא להצטרף למשפחה השניה שלנו, בועדה יבחנו: התאמה לערכי המשפחה, העדפה/סלידה מקמפינג, דרכי חינוך ונכונות לארח בארוחות שישי או חגים (עם פטור למשפחות עם בתים קטנים).
הסנוביות הזאת מקשה לי על החיים, הייתי רוצה להפסיק לנתח כל מערכת יחסים ופשוט לעשות את מה שבא לי או לילדים שלי כרגע: להזמין את מי שבא לי בלי לעשות חישובים ובלי להרגיש שאני פוגעת במישהו, ולקבל את זה כשאחרים בוחרים לעשות את אותו הדבר, ולא לכלול אותנו - מכל מיני סיבות. הלוואי והעולם החברתי שלנו בתור מהגרים היה פשוט יותר, עם מעמדות ברורים יותר- גם בתוך הקהילה הישראלית, זה היה מקל לכולנו על החיים.
She'll be right…
נתראה בפוסט הבא…
נושאים: הגירה