בלוג 59: הבחירות שלנו, העתיד שלו (או: ילד בין שני בתים)

יש רגע אחד בהגירה שבו הכל פתאום קופא. זה לא הרגע שבו אתה קורא את המייל עם אישור הויזה, וזה לא הרגע שבו אתה חותם על חוזה השכירות.

זה הרגע שבו אתה מסתכל על הילד שלך, שמשחק בגינה הירוקה בפארק ליד הבית, וקולט שהוא הולך לגדול להיות אדם שונה לחלוטין ממי שהוא היה אמור להיות אם היינו נשארים בישראל.

ואז, יחד עם ההבנה הזו, נוחתת עליך משאית של 10 טון שנקראת "אחריות". כי עם כל הכבוד לקלישאות היפות על "הגשמה עצמית", "הרפתקה" או "לראות עולם"- בסוף, הבחירות שאני וגדס עשינו, והמזוודות שאנחנו ארזנו, הם אלו שיעצבו את החיים שלו לנצח.

פרק 1: תיאוריית תאנוס, גרסת ההגירה (כן כן, הנבל הסגול של מארוול)

בואו נניח רגע את ההגדרות בצד- רילוקיישן, הגירה, הרפתקה לשנתיים או מעבר לכל החיים. סיבות יש בלי סוף: עבודה, פוסט-דוקטורט, שינוי קצב. כל משפחה כותבת לעצמה את התסריט שלה. אנחנו, כהורים, עושים את הבחירות שלנו מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעצמנו ולתא המשפחתי שלנו כרגע, ובעתיד. אבל גם כשהבחירה נעשית מהמקום הכי אוהב ומחבק שיש, עומדת עובדה אחת פשוטה: הילד שלך מצטרף למסע הזה על תקן נוסע, לא על תקן הנווט.

הילד לא בדיוק ישב בישיבת הדירקטוריון של המשפחה ואישר את המעבר. הרי ג'וני לא פתח טבלת אקסל ואמר לנו: "שמעו אבא ואמא, ההצעה של האוניברסיטה מפרת' נראית לי פצצה, בואו נארוז". אנחנו ההורים. אנחנו קיבלנו החלטה להעביר את החיים שלנו, וארזנו אותו איתנו למסע הזה באהבה גדולה.

במעברים האלה יש הבדלים עצומים שתלויים בגיל של הילדים. באחד החודשים הראשונים שלנו פה, דיברתי עם ישראלית שעשתה רילוקיישן לקנדה עם בן נוער (הרבה יותר גדול מג'וני, שהיה אז בן שנה וקצת). היא אמרה לי משפט שנחקק לי בראש: "בשנה הראשונה, היו לילות שהיינו יושבים יחד, אני והוא, ושנינו פשוט היינו בוכים. כי זה מורכב, כי זה קשה, כי הכל כל כך שונה להם".

זה תמיד מזכיר לי את הסצנה מתוך Avengers: Endgame, כשתאנוס מסביר מה הבעיה בתוכנית המקורית שלו: הוא מבין שהבעיה האמיתית שלו בלמחוק חצי מהאנושות היא שלאלו שנשארו מאחור יש את הזיכרון של מה שאיבדו. אלה שזוכרים את מה שהיה, תמיד יתקשו לקבל את מה שהשתנה עכשיו, גם אם הם חיים במה שאמורה להיות סביבה הגיונית וטובה יותר לחיות בה.

אז אני משער שאצל ילד בוגר, הזיכרון של החברים, המשפחה והשגרה הקודמת היא משקולת שצריך ללמוד לסחוב. אצל ג'וני, הדאטה-בייס עדיין בבנייה. הוא אמנם שואל שאלות וקורא לישראל "הארץ", מדבר על סבא וסבתא, והוא יודע שישראל קיימת, אבל הוא לא מתאבל עליה. הוא לא מתנגד למציאות החדשה, הוא פשוט גדל לתוכה.

ולהורים? המקום הזה, של לקבוע למישהו אחר את תבנית הנוף של ילדותו, מלא באחריות כבדה. אתה כל הזמן בודק את הדופק הרגשי שלו: האם טוב לו היום? האם היה לו קשה עם השפה בגן? זו דריכות טבעית. אבל מתוך השאלה הזו צומחת גם הכרת תודה ענקית. על השקט שהוא חווה, על התמימות שהוא רשאי לשמור עליה קצת יותר זמן, ועל זה שהמתח היחיד שהוא הרגיש באוויר השבוע הוא אם השחף ייקח לנו את הקרואסון בפארק.

פרק 2: מולדת ברזולוציה של 1080p (או: איך ממציאים זיכרונות?)

העובדה שלג'וני אין "זיכרון משקולת" מישראל היא אמנם ברכה שמקלה על ההתאקלמות שלו, אבל היא מולידה אתגר הורי מסוג חדש: לייצר לו ישראליות בתנאי מעבדה.

עבורנו, "ישראל" היא שק של חוויות פיזיות: הריח של המאפייה בשישי, ההליכה בלחות של אוגוסט, הצפירה שעוצרת את הרחוב, הלחץ, והמשפחה. אבל עבור ג'וני? ישראל היא מושג אבסטרקטי. "הארץ" זה ערוץ באייפון שבו אנשים שקוראים להם סבא וסבתא עושים לו פרצופים, ומפעל רחוק שמייצר ביסלי ושקדי מרק.

זה מייצר דיסוננסים משעשעים, כמו המאמץ לייצר לו "אווירת חג" כשהטבע בחוץ משדר משהו אחר לגמרי. לכו תסבירו לו את "שבועות" ותשירו על פריחה, כשהעלים של תחילת החורף האוסטרלי נושרים לכם על הראש.

אבל החלק המורכב באמת הוא תפקיד ה"פילטר". כהורים בחו"ל, הפכנו להיות העורכים הראשיים של המושג 'ישראל' עבורו. מצד אחד, אנחנו רוצים שיהיה לו אכפת, שיאהב את ישראל וירגיש שייכות. מצד שני? אנחנו מגנים עליו מהטראומה.

כשאנחנו קוראים כותרות ב-Ynet והבטן מתהפכת מחרדה, והוא מסתכל עלינו שקועים במסך ושואל בחיוך: "אבא, מדברים עם סבא?", אנחנו מיד מחליפים את פרצוף-הפאניקה בחיוך ואומרים: "הם לא יכולים לדבר עכשיו". ואנחנו חוסכים ממנו את השורה: ״כי אין קליטה בממ״ד״.

אנחנו מנסים להעביר לו בפינצטה את החום והמשפחתיות, אבל מסננים החוצה את האזעקות והמתח. לעשות ג'אגלינג פסיכולוגי כזה, שבו אתה מנסה לחבר את הילד שלך באהבה למדינה שאתה עצמך ברחת מהלחץ שלה- זו אקרובטיקה שרק הורה מהגר יכול להבין.

פרק 3: עסקת החליפין של ההגירה (הספונג'ה של הנפש)

כי כשאני מפרק את הכל- את האשמה, את שבר השפה שאולי עוד יגיע, ואת הגעגוע למשפחה שרואה אותו גדל רק בפיקסלים- אני מגיע לגרעין האמיתי של למה עשינו את זה. הגירה של הורים היא עסקת חליפין אכזרית, אבל מודעת. אני וגדס שילמנו, ועודנו משלמים, את המחיר. בין אם זה לספוג את השנמוך המקצועי, את חוסר הוודאות המשתק של הוויזות, את הבדידות החברתית של ההתחלה, ואת התלישות- you name it. אנחנו סוג של "הדור המקריב". אנחנו הספונג'ה. ספגנו את חבלי הקליטה וההלם התרבותי, כדי שהילד שלנו ינחת על קרקע רכה. וכן, חלקנו עשינו את הבחירה הזו כדי לקנות לו עתיד משעמם. כן, משעמם. זה אולי נשמע מוזר, אבל אני באמת רוצה שהדאגות שלו בתיכון יהיו מי יזמין אותו לנשף הסיום, ולא לאיזו יחידה קרבית הוא יתגייס ואיך/אם הוא ישרוד אותה. עשינו את זה כדי שהוא יגדל במקום שבו מערכת החינוך מחבקת ולוקחת את הזמן, שבו הטבע הפראי זמין לו בכל יום ב-15:00, ושהשקט סביבו יאפשר לו פשוט להיות ילד. בלי מטענים חורגים, בלי שסע בעם, בלי חרדות קיומיות.

סיכום: מה יהיה כשיגדל? (האם תגיד לו עזוב, אל תשאל?)

אגב, לאותה אמא מקנדה מהסיפור בפרק הראשון, היה גם המשך. היא סיפרה לי שאחרי שנה וחצי בערך, הבכי ליד המיטה פסק. המציאות התייצבה, השגרה שינתה את פניה, והקשיים פשוט הפכו לקשיים אחרים- של חיים רגילים, לא של הגירה. זה הרגיע אותי, אבל זה גם השאיר אותי עם שאלה פתוחה שמרחפת מעל כל הקהילה שלנו. כי זה הרי לא קורה לכולם, ולא כולם נשארים פה לנצח. יש לא מעט בנים ובנות של ישראלים "לשעבר" (שגדלו באוסטרליה, ארה"ב או אירופה) שיום אחד בגיל 18 אורזים תיק, ומחליטים לחזור לארץ לבד. להתגייס, לעשות שנת שירות או סתם לחפש את השורשים.

כשהם חוזרים- האם הם חוזרים אותו הדבר? האם הם ישראלים לכל דבר, או שהם לנצח יהיו החבר'ה האלה "משם", היברידים שמסתכלים על המציאות בארץ בעין טיפה אחרת?

את זה אני עדיין לא יכול לדעת. אבל מעניין אותי מאוד מה עמדתכם- של אלה שכבר חוו את זה, או שמכירים כאלה שעשו את המסלול ההפוך.

עד אז, יכול להיות שלפעמים כשהוא יגיד מילה בעברית שהשתבשה לו לחלוטין, אני אשאל את עצמי אם לא ניתקתי אותו מהזהות שלו. אבל אז אנחנו הולכים ביום ראשון בבוקר לפארק. הוא רץ יחף על דשא ירוק שאין לו סוף, מחייך לכל ילד שעובר, ונושם אוויר נקי מדאגות.

באותם רגעים, אני מסתכל עליו, ויודע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ילד שנולד עם פלפל ישראלי, אבל גדל בעציץ אוסטרלי ירוק וענק. וזה יבול שאני לגמרי מוכן לקצור.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.