בלוג 56: מורשת קרב מעופפת, והאומץ להגיד "אני לא בסדר"

נובמבר, 1932. חבל הארץ הנידח של מערב אוסטרליה הופך לשדה קרב בוער. מול שרשרת הרס מדאיגה, שר הביטחון לא מהסס ומקבל החלטה חסרת תקדים: לשלוח כוח צבאי מובחר, חמוש במקלעים כבדים ובאלפי קליעים, כדי לחסל את האיום אחת ולתמיד. שר הביטחון הבטיח שזה יהיה ״רק אימון מטרה קל עבור החיילים״, אך המציאות בשטח הכתה את הצבא בהלם. האויב התגלה כיריב עיקש, חסין ומהיר בצורה בלתי נתפסת. כפי שתיאר זאת ד"ר דומניק סרבנטי, שעקב מקרוב אחר המתרחש בחזית: ״הפיקוד העליון של האויב הורה בבירור על מעבר לטקטיקת גרילה, והצבא המגושם שלו התפצל במהירות לאין-ספור יחידות קטנות שהפכו את השימוש בציוד הצבאי שלנו לבלתי יעיל לחלוטין!״.

הבעיה היחידה? האויב שמולו התמודד הצבא האוסטרלי בפחד כזה.. לא היה צבא של בני אדם. אלה היו ציפורי אמו (Emu). כן, הציפורים הענקיות האלה שנראות כמו יען שבילתה יותר מדי במרתפים של דיזנגוף סנטר.

פרק 1: מורשת קרב, גרסת הנוצות

אני כותב את המילים האלה בזהירות רבה. אני שונא שמשווים בין ״צרות״, ואין פה שום רצון או יכולת להשוות בין מלחמת קיום של חיי אדם, למלחמה על אדמה חקלאית. אבל הסיפור הזה של "מלחמת האמו" (The Great Emu War) הוא הדוגמה המושלמת להבדלים ב"כאבי הראש" הלאומיים של שתי המדינות.

כאמור, ב-1932, חקלאים במערב אוסטרליה התלוננו ש-20,000 ציפורי אמו פולשות להם לשדות ואוכלות את החיטה. מה ממשלת אוסטרליה עשתה? שלחה את הצבא. כוח צבאי חמוש במכונות ירייה ו-10,000 כדורים יצא למגר את האיום. הם נלחמו בציפורים במשך חודש. הציפורים רצו מהר מדי, התפזרו, ופשוט עשו לצבא בית ספר ללוחמת גרילה. בסוף, צבא אוסטרליה הרים ידיים, קפל את הציוד, והכריז על נסיגה. ציפורים ניצחו אימפריה.

אנחנו, הישראלים, גדלנו על מורשת קרב אחרת לחלוטין. מורשת שנכתבת בדם, בדמעות, ובגבורה בלתי נתפסת. וכשאתה עוקר את עצמך מארץ זבת חלב וחרדה, ונוחת במדינה שהאירוע הצבאי הפנימי הכי מפורסם שלה הוא מלחמה נגד להקת עופות שלא יודעים לעוף- נוצר קצר בנשמה. הדיסוננס הזה קשוח. אתה קורא חדשות מהארץ, הלב שלך צונח לתחתונים מחרדה, ואז אתה מרים את הראש מהטלפון, מסתכל מהחלון ורואה יונים שאוכלות את הזרעים של הדשא שניסית לשתול ורץ באמוק להפחיד אותם (מבוסס על סיפור אמיתי). וברצינות, איך המוח המהגר צריך לעבד את הפער הזה בין מלחמת הישרדות לבין שגרת היום יום באוסטרליה?

פרק 2: שני סוגים של שריון (או: מה מסתתר מאחורי ה"נו ווריז"?)

הדיסוננס הזה גרם לי לחשוב על משהו עמוק יותר. על השריון שאנחנו לובשים. כישראלים, חונכנו להיות חזקים. השריון שלנו עשוי מהדחקה ומהישרדות. אם מישהו שואל אותך מה נשמע, התשובה היא ״הכל דבש״ או ״יהיה בסדר״, אפילו אם הבית שלך בוער ואתה מתפרק מבפנים.

כשמגיעים לאוסטרליה, קל מאוד לחשוב שפה לאנשים אין שריון, כי אין להם דאגות. הכל פה הרי "No Worries" ו-"All Good". אבל ככל שאתה חי פה יותר, אתה מבין שגם ה״נו ווריז״ הזה הוא שריון. ואולי אפילו שריון אכזרי יותר. 

איפה אתם חיים? איזה No Worries? יש דאגות! כמו שכתבנו על אחת החולצות בחנות שלנו: "יש לי דאגות, אבל זה לא הזמן ולא המקום". התרבות האוסטרלית מקדשת חיוביות על פני השטח. היא לא סובלת כבדות. אם אתה מגיע לברביקיו ואומר "וואלה, קשה לי, אני בדיכאון", אתה מפר את הקוד החברתי. ה"No Worries" הזה נועד להחליק דברים, אבל הוא גם משתיק אותם. הוא מסתיר תחתיו לחצים כלכליים, בדידות, שחיקה נפשית, ועוד אלמנטים של כאב.

מסתבר שאם אתה אומר מספיק פעמים "הכל טוב, מייט", אנשים מפסיקים לשאול איך אתה באמת מרגיש. החיים שלנו הם הרי לא שחור ולבן- הם ב-50 גוונים של אפור. נכון שבאוסטרליה לרוב יוצאת קשת בענן אחרי הגשם, אבל לפעמים האפור הזה יושב לאנשים פה כבד על הנשמה, ואין להם למי לפרוק אותו. הפער הזה בין מה שמשדרים החוצה למה שקורה בפנים, הוא זה שהוביל את אוסטרליה לייצר פתרונות ממוסדים- ומכאן הגענו לאחד הימים הכי מיוחדים, אבל גם הכי מעוררי מחשבה, בלוח השנה המקומי.

פרק 3: האם צריך תאריך מסוים כדי לשאול אם הכל באמת בסדר?

באוסטרליה, המרחב האישי קדוש. ולכן, כדי לפרוץ את חומת ה-"All Good", הם היו צריכים למסד את זה.

בכל שנה בחודש ספטמבר, אוסטרליה מציינת את "R U OK? Day" (היום הלאומי למניעת התאבדויות ובריאות הנפש). פתאום, המדינה נצבעת בצהוב. אנשים לובשים חולצות צהובות, יש אירועים במקומות עבודה, והמטרה היא אחת: לעצור רגע את מרוץ ה"נו ווריז", להסתכל לקולגה, לשכן או לחבר בעיניים, ולשאול באמת: "Are you OK?". מצד אחד, המוח הציני שלי שאל: "האם באמת צריך יום ספציפי בלוח השנה כדי לשאול בן אדם איך הוא מרגיש? האם שאר 364 הימים בשנה הם תירוץ להמשיך להסתתר מאחורי המסכה?". אבל אז ראיתי את זה קורה בפועל. ראיתי איך היום הזה נותן לחלק מהאנשים את ה"אישור" הזה, את הלגיטימציה החברתית להוריד את השריון. ראיתי גברים אוסטרלים ענקיים מקועקעים שמרימים מנועים של משאיות, יושבים בכניסה ל-coles ומנסים לשאול אנשים זרים מה שלומם, ולגייס אותם להיפתח קצת יותר. אולי החברה האוסטרלית צריכה את היום הזה, בדיוק בגלל שהשגרה שלה כל כך עטופה בנימוס. זה יום שנותן גושפנקא חוקית להגיד שהיום לא הכל "Too easy".

פרק 4: תהיה גבר, תבקש עזרה

ואני רוצה לנצל את הפוסט הזה, שהתחיל במלחמה בציפורים הזויות, כדי לדבר על ציפור הנפש שלי. שלנו. כי גם אני הייתי שם. בחושך. היו לי תקופות (אותו "Chen's great depression" שעברתי), שבהן החושך סגר עליי. ימים שבהם קמתי בבוקר והמועקה ישבה לי על החזה כמו משקולת, ולא ידעתי איך אני צולח את היום. בישראל, כגברים, חינכו אותנו שאנחנו צריכים להיות סלעים- "הכל טוב אחי, תמשיך הלאה ויהיה בסדר". הרי אנחנו פותרים הכל, לא? אז זהו, שלא. המשפט הזה הוא שקר רעיל. היום אני יודע שהמשפט האמיתי צריך להיות: תהיה גבר, תלמד לבקש עזרה (כנ״ל גם למין הנשי כמובן). להודות שקשה לך, להגיד שאת/ה לא עומדים בעומס, זו לא חולשה- זו הפעולה הכי אמיצה, שפויה וחזקה שאתנו יכולים לעשות למען עצמנו ולמען האנשים שאוהבים אותנו.

טיפול הוא לא מילה גסה. בין אם זה טיפול פסיכולוגי, שיחות אישיות, ובין אם זה טיפול תרופתי. אם אתם שוברים את הרגל, אתם הולכים לאורטופד ומגבסים, נכון? למה כשמשהו בנפש נסדק או כשהכימיקלים במוח יוצאים מאיזון, אנחנו חושבים שאפשר פשוט "להעביר את זה"?

קל מאוד להסתכל על החיים שלנו פה דרך ה״פילטר של האינסטגרם״. אנשים רואים את הפארקים, את האוקיינוס והקוואקות, ובטוחים שפיצחנו את השיטה. אבל מה שלא רואים בתמונות זה את המשקולות השקופות: הריחוק מהמשפחה, הצורך להוכיח את עצמך מחדש בכל יום, התלישות, החרדה הכלכלית- או כל צרה אחרת, קטנה כגדולה. המרחק לא מוחק משברים, הוא פשוט משנה להם את התפאורה. ולא, הגירה היא לא תרופה נגד דיכאון- לפעמים היא דווקא זרז. אז בתוך מסע ההישרדות הזה של הרילוקיישן, אל תשכחו לפקוח עין על החברים שלכם, ובעיקר על עצמכם. אל תפחדו להוריד את המסכה ולהגיד שהיום היה לכם קשה.

סיכום: עדיין בתוך הטראומה

המחשבות האלה מקבלות משמעות כבדה אפילו יותר עכשיו, כשאנחנו בדיוק אחרי ה-7 באוקטובר. אני מסתכל מרחוק על המדינה שלנו, על המשפחה, על החברים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים או קוראים על "פוסט טראומה" לאומית (לא מספיק!). אני אישית מאמין שאנחנו, בין אם זה ״שם״ או ״פה״, טרם הצלחנו להבין בכלל את גודל השבר, כי אי אפשר לדבר על "פוסט טראומה" כשאתה עדיין נמצא עמוק בתוך הטראומה.

בשלוש השנים האחרונות החיים בישראל היו מעין לופ הישרדותי בלתי נתפס. המלחמה, החטופים, הכלכלה, האזעקות- המדינה כולה נמצאת במוד של קרב, וכשאתה בקרב (גם בעורף), אין לך פריבילגיה לעצור ולטפל בנפש. אתה פשוט רץ כדי לא ליפול. אז למי שקורא אותי משם: אני יודע שהשריון שלכם עכשיו עבה מתמיד, כי הוא חייב להיות. אבל כשיהיה לכם רגע של שקט- תשמרו על עצמכם. תבקשו עזרה (רצוי מאנשי מקצוע). תישענו אחד על השני. תשתפו.

ולנו, המהגרים שקוראים את זה מהצד השני של העולם: בואו נזכור שהקשיים שלנו לגיטימיים. מותר לנו לכאוב את כאב המרחק, את הקושי בהגירה, או סתם קושי של היום יום, ומותר לנו לדאוג.

והלוואי שיגיע היום שבו כאבי הראש היחידים שלנו כישראלים יהיו איך לגרש ציפורים שאוכלות לנו את החיטה. אבל עד שזה יקרה- בואו פשוט נשאל אחד את השני, באמת ומכל הלב: Are you OK?

וכמובן שאתם מוזמנים לכתוב את שעל ליבכם ולשתף או כל מה שעושה לכם טוב.

עד הפוסט הבא,

No worries, (not) all good, too good.

אם אתם או אדם בסביבתכם חווים מצוקה נפשית, אל תישארו לבד. פנו לקבלת עזרה מקצועית:

• 🇮🇱 בישראל: עמותת ער"ן בטלפון 1201 | עמותת סה"ר בוואטסאפ 055-9571399 | במצבי חירום: 101

• 🇦🇺 באוסטרליה: מוקד Lifeline בטלפון 13 11 14 | מוקד Beyond Blue בטלפון 1300 22 4636 | במצבי חירום: 000