בלוג 61: אני הבעיה (או: איך זה להיות המהגר שמפגינים נגדו?)

אני אפתח בעובדה שנשמעת מובנת מאליה, אבל לקח לי כמעט שלוש שנים לעכל אותה: אני מהגר. לא "רילוקיישן", לא "הרפתקה של כמה שנים", ולא "אנחנו פה בגלל הלימודים של גדס". בעיני הממשלה האוסטרלית, אני שורה באקסל של הלשכה לסטטיסטיקה שנקראת Net Overseas Migration (הגירה נטו מחו"ל). ובשנה האחרונה, השורה הזו הפכה לכוכבת של כל ויכוח פוליטי במדינה. זוכרים את הפוסט על שוק השכירות? זה שבו עמדתי בתור עם עוד 60 איש לראות בית, וכתבתי קורות חיים לליזי? באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: לחץ. איך אני משכנע את סוכנת הנדל"ן שאנחנו (כולל הוד מלכותה) הדיירים הכי מופתיים שהיא תפגוש אי פעם. רק הרבה אחר כך, כשראיתי בחדשות עוד פוליטיקאי שמסביר בפנים רציניות ש"משבר הדיור נגרם בגלל ההגירה ההמונית", קלטתי משהו לא נעים. בעיני חלק מהאוסטרלים, אני לא הייתי עוד אחד בתור. אני הייתי התור. ושלא תבינו לא נכון- זה לא פוסט מתבכיין של "כולם שונאים אותנו". אבל זה כן פוסט על תחושה מאוד מוזרה, שכל מהגר פה מכיר בשנה האחרונה: לגלול מדי פעם על מה קורה באוסטרליה, לקרוא כותרת על "הם", ולהבין שה"הם" זה אתה.

פרק 1: הבחור עם המבטא בתור (או: האם אני משבר הדיור?)

בואו נשים רגע דברים על השולחן, כי בארץ כמעט לא שומעים על זה. אוסטרליה עברה בשנים האחרונות גל הגירה מהגדולים בתולדותיה, האוכלוסייה מתקרבת ל-28 מיליון, ובמקביל המחירים של השכירות והבתים פשוט טסו לחלל. ובמדינה שבה החלום הלאומי הוא "בית עם חצר, ברביקיו ו-Shed". פתאום דור שלם של צעירים אוסטרלים מבין שהחלום הזה כבר לא בשבילו. וכשאנשים מתוסכלים, הם מחפשים אשם. ביום אוסטרליה האחרון (Australia Day), צעדו כמה מאות אנשים במרכז פרת' בצעדה שנקראה March for Australia, בדרישה לעצור את ההגירה. ובסקרים? המפלגה של פולין הנסון, "וואן ניישן", שפעם הייתה בעיקר חומר גלם לסאטירה, הגיעה בחלק מהסקרים לסביבות 20 אחוז. זה כאילו "ארץ נהדרת" הייתה עושה מערכון על מפלגה, והמפלגה הייתה עוברת את אחוז החסימה בכבוד. עכשיו, אני לא כלכלן, אבל אני כן יודע לקרוא מה שכלכלנים כותבים. ומה שמבינים די מהר הוא שגם הם לא מסכימים ביניהם. כן, יותר אנשים זה יותר ביקוש לדירות. אבל הבעיה הגדולה היא שאוסטרליה פשוט לא בונה מספיק. ותנחשו מי עומד על הפיגומים, מי עובד במשמרות לילה בבתי החולים, ומי מגיע לתקן לכם מזגן באמצע פברואר כשבחוץ 42 מעלות? אני אתן לכם רמז: יש לו כנראה מבטא. ובאותה נשימה- אני מבין את הצד השני. הבחור בן ה-28 מפרת', שמשלם חצי משכורת על שכירות ורואה איך הבית של ההורים שלו הפך לחלום בלתי מושג, הוא לא גזען (טוב, אולי קצת). הוא מתוסכל. הלחץ שלו אמיתי לגמרי- השאלה היא רק על מי מפילים אותו.

פרק 2: מהגר על תנאי

אנחנו, כמו לא מעט ישראלים פה, נמצאים על ויזה זמנית. כתבתי על זה כבר בפוסטים הראשונים: בלי ביטוח הבריאות הציבורי, בלי סבסוד לגן של ג'וני, עם ביטוח פרטי שאנחנו משלמים מהכיס, ועם מס הכנסה מלא מהמשכורת הראשונה. אני מוציא את הפח הצהוב בזווית הנכונה כל יום שלישי, משלם על כל שירות את המחיר המלא, ועדיין- בכותרות, אני "העומס על המערכת". ופה מגיע הטוויסט שהופך את כל הוויכוח הזה מתיאורטי לאישי. כללי המשחק והויזות השתנו לנו באמצע הדרך. מכסות קוצצו, דרישות שונו, ושעון החול מעל הראש התחיל לתקתק מהר יותר. וחלק מהקיצוצים האלה נולדו בדיוק מתוך הוויכוח הזה. כלומר, ההפגנה ברחוב היא לא רק משהו שאני רואה בחדשות. היא כבר מזמן יושבת איתנו בסלון, ליד הארגזים שעוד לא פתחנו מהמעבר. אז אני מציע עסקה הוגנת לממשלה: אם כבר מאשימים אותי במשבר הדיור, לפחות שיתנו לי הנחה בגן (אני שואל, לא אומר).

פרק 3: איפה אפי? (או: הפריבילגיה של המהגר השקוף)

אבל הנה החלק הכי מבלבל בכל הסיפור. אף אחד ברחוב לא מסתכל עליי כמו על "המהגר". אני בחור לבן עם שפם, שעומד ב-Bunnings עם עגלה מלאה בדברים שאני לא באמת צריך. מבחינה ויזואלית, אני יכול להיות ברוס. עד שאני פותח את הפה. ואז מגיעה השאלה הקבועה, תוך דקה וחצי: "Where's that accent from, mate?". אז כן- למדתי לאהוב את הרגע הזה, והמבטא הפך לכרטיס הביקור שלי. אבל בשנה האחרונה, יש לי שנייה וחצי של היסוס לפני התשובה- כי פה מתחבא הדיסוננס הכי גדול שלי. ההפגנות נגד ההגירה לא באמת מכוונות נגדי. הן מכוונות נגד מי שנראה אחרת, מתפלל אחרת, או מדבר עם המבטא ה"לא נכון". אני זוכה לפריבילגיה של המהגר השקוף. אבל לפי ה-ABC, על הבמה של אותה צעדה בדיוק עמדו גם נואמים שקשורים לקבוצות ניאו-נאציות. כלומר, באותה הפגנה, אני מצליח להיות בבת אחת גם המהגר ש"בסדר", וגם היהודי שחלק מהאנשים שם הכי פחות רוצים לראות. זה כמו לגלות שאתה בתוך עמוד של "איפה אפי?", שחצי מהדמויות בכלל לא שמו לב שאתה שם, והחצי השני מחפש בדיוק אותך. ויש עוד אירוניה קטנה, שקשה לפספס. הצעדה הזו התקיימה דווקא ביום אוסטרליה, היום שמציין את הגעת הצי הבריטי הראשון ב-1788. כלומר, במדינה שבה כמעט כל מי שאינו ממוצא אבוריג'יני הוא נכד או נין של מישהו שירד מאונייה, אנשים צעדו נגד מהגרים ביום שמציין את הגעת המהגרים הראשונים. אפילו מלאכי חזקיה לא היה מצליח להגיד את זה ברצינות.

פרק 4: מילון המונחים של המהגר

ועכשיו קצת בלשנות. בעברית, יש לנו מילים מאוד ברורות להגירה. מי שמגיע לישראל הוא "עולה". הוא עולה למעלה. ומי שעוזב? הוא "יורד". אין הרבה שפות בעולם שבנו את ההגירה על מעלית, ואני חושב שזה אומר עלינו לא מעט. פה, אין מעלית. פה יש טפסים. ובטפסים של משרד הפנים האוסטרלי, אני לא עולה וגם לא יורד. כמו שסיפרתי, הויזה שלנו רשומה על גדס, ואני? אני "נספח" (Dependant). בחור בן 30 פלוס, רופא שיניים, איש הייטק, כותב קורות חיים ותיק ומדופלם- ובמסמכים הרשמיים של המדינה, אני תוספת. משהו כמו הצ'יפס שמגיע עם ההמבורגר (עם Chicken Salt, כמובן). אף אחד לא הזמין אותו במיוחד, אבל בסוף כולם אוכלים ממנו (טוב, אולי אני קצת נסחף). ובכל זאת, יש בי תחושה שיש חוזה לא כתוב בין מהגר למדינה שקיבלה אותו, ואני מנסה לעמוד בצד שלי. לשלם מסים, ללמוד את הקודים ואת ההומור, לצלות נקניקיות בדוכן של בית הספר, לעמוד בתור בשקט, ולשמור על החיוך גם כשמישהו שואל מאיפה המבטא בטון שהוא קצת פחות סקרן ממה שהייתי רוצה. והאמת? אני חושב שרוב האוסטרלים שפגשתי עומדים בצד שלהם בחוזה הזה הרבה יותר טוב מהכותרות.

סיכום: אז מותר לי להיעלב?

אני לא יודע אם אוסטרליה מקבלת ״יותר מדי״ מהגרים. אני באמת לא יודע, ואני גם לא בטוח שזה המקום שלי להחליט. אני כן יודע שהתסכול על יוקר הדיור אמיתי, ושמי שלא מצליח לקנות בית במדינה שבה הוא נולד, מגיע לו שמישהו יקשיב לו (אהמ אהמ ישראל). ואני גם יודע שכשהתסכול הזה הופך לשנאה, וכשאנשים שמזוהים עם ניאו-נאצים עולים לבמה ליד אנשים "רגילים" שבאו בשביל הדירה, משהו בדרך התקלקל. והשאלה שמטרידה אותי היא בכלל לא כלכלית: האם אני, כמהגר, רשאי להיעלב ממי שצועד נגדי? או שעצם זה שבחרתי לבוא לפה מחייב אותי לחייך, להנהן ולהגיד "No worries"? את זה אני עדיין מברר עם עצמי. בינתיים, אני מתנחם בדבר אחד: גם אם הצעדה הבאה תתקיים, היא כנראה לא תגיע עד אלינו לפדבורי. זה NOR. אף אחד לא נוסע עד לפה.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

ואם אתם רואים בחור עם מבטא בתור לבית פתוח, תחייכו אליו. הוא כנראה לחוץ בדיוק כמוכם.