בלוג 37: אשמת המהגר- המתמטיקה האכזרית של הזמן (או: למה אנחנו לא ג'ורג' קלוני)

כשאתה עושה רילוקיישן לקצה השני של העולם, אתה מקבל המון עצות. מסבירים לך איך לפתוח חשבון בנק, איזו שכונה טובה לילדים, איזה ביטוח רפואי לעשות ואיך להימנע ממפגש קרוב עם ציפורים פסיכוטיות באביב. אבל יש דבר אחד, כבד מנשוא, שאף אחד לא מכין אותך אליו. פריט ציוד בלתי נראה שאתה אורז במזוודה בלי לדעת, והוא שוקל יותר מכל המטען שלחברת התעופה מותר לקחת. קראו לזה "אשמת המהגר" (Migrant's Guilt).

זה פוסט על הצד הפחות פוטוגני של ההגירה. לא תמצאו פה שקיעות, קנגורו או בדיחות על קואלה. תמצאו פה את המחשבות שמביא עימו המסע, כשהבית בפדבורי שקט, ורק הצרצר מצרצר ברקע.

פרק 1: המתמטיקה האכזרית של כרטיסי הטיסה (או: חישוב הקיצים)

זה קורה פתאום, ברגעים הכי בנאליים של היום. אתה נוהג באוטו על ה-Mitchell Freeway, או עומד במקלחת ומחכה שהמים יתחממו, או סתם מנגב כלים- ואז המוח שלך מתחיל לעשות חישוב מתמטי שמעולם לא ביקשת ממנו לעשות. זה מנגנון הרס עצמי שמופעל בלי אזהרה. זה הולך ככה: המשפחה הגרעינית שלנו חיה בארץ. הטיסה מפרת' לתל אביב (עם עצירה בדובאי, או בתאילנד, תלוי באיזה חברת תעופה מצאנו דיל שלא דורש למשכן כליה) לוקחת משהו כמו 20-24 שעות דלת לדלת. זה לא "לקפוץ לסופ"ש ביוון"- זה פרויקט לוגיסטי וכלכלי. כרטיס טיסה ממוצע עולה סביב ה-2,000 דולר לאדם. תכפילו בשלוש (כי ג'וני כבר משלם כרטיס), תוסיפו את כמות ימי החופש המוגבלים שיש לנו מהעבודה, ותקבלו את התרחיש הריאלי: במקרה האופטימי, אנחנו נטוס לארץ או שהמשפחה הקרובה יטוסו לפה פעם בשנה. במקרה היותר מציאותי? פעם בשנה וחצי או שנתיים.

ועכשיו מגיע החלק הכואב של המשוואה. נניח, לצורך העניין, שתוחלת החיים הממוצעת והבריאה היא עד אזור גיל 80-85. וההורים שלי נמצאים עכשיו בשנות השישים שלהם. אתה עושה חיסור פשוט של השנים שנותרו, ומחלק במספר הפעמים שתיפגשו בשנה. ואז אתה מקבל מספר.

המספר הזה הוא כמות הפעמים שנשאר לך לראות את ההורים שלך פנים אל פנים בחיים האלה. וכשהמספר הזה הזה נושק להיות מספר חד-ספרתי.. זה חתיכת אגרוף בבטן. פתאום, המרחק הזה של 12,000 קילומטרים מקבל משמעות שונה לחלוטין. הוא כבר לא נמדד בשעות ג'ט-לג או בהפרשי שעות בוואטסאפ- הוא נמדד בזמן קצוב.

אתה נזכר בחיבוק הפרידה ההוא בנתב"ג. אמרנו "נתראה בקרוב" באותה קלילות שבה היינו נפרדים אחרי ארוחת שישי כשהיינו נוסעים חזרה הביתה לדירה שלנו בארץ. כל חיבוק בנתב"ג הופך לעסקה קרה: המרת נוכחות יומיומית וטבעית בחיים שלהם, לטובת חיים בטוחים ושלווים שבנית לעצמך בצד השני של העולם. והמתמטיקה הזו לא משקרת, ולא מרחמת.

פרק 2: "ברור שנבוא לבקר!" (או: האשליה של המרחק)

אחת הדרכים שלנו לרכך את האגרוף הזה בבטן, במסיבות הפרידה בישראל, היא להיאחז בהבטחות. כשאתה עוזב, כולם- מהחבר הכי טוב ועד הקולגה מהעבודה שישבת איתו פעם אחת לצהריים, אומרים לך בעיניים נוצצות: "תקשיב, אנחנו באים! ברור שנבוא לבקר! תמיד רצינו לראות את אוסטרליה!". אתה מהנהן, מחייך, ורושם בראש שבעוד חצי שנה תצטרך לפנות את חדר האורחים.

אבל הזמן עובר, והחברים/משפחה... לא מגיעים. קל מאוד להאשים את אוסטרליה. להגיד "טוב, זה 24 שעות טיסה, זה עולה 2,000 דולר לכרטיס, אי אפשר לצפות מאנשים". אבל האמת היא שזה לא קשור למרחק. 

יש לי חבר טוב מאוד שעשה רילוקיישן לברלין (היי עומר), הרבה לפני המלחמה והטירוף הנוכחי. ברלין! ארבע שעות טיסה, 50 יורו באיזיג'ט אם תפסת מבצע. יעד שאנשים טסים אליו לסופ"ש כדי לשתות בירה ולקנות נעליים. הוא סיפר לי שכמות הפעמים שחברים הגיעו לבוא לבקר אותו, לראות את הבית שלו, לשתות איתו קפה בשכונה שלו- הייתה כמעט אפסית.

למה? כי החיים הם לא סרט, ואנחנו לא ג'ורג' קלוני ב-"Up in the Air". אנשים נורמליים לא חיים על מזוודות. יש להם משכנתא, וילדים שחולים בסטרפטוקוק בדיוק כשרוצים לטוס, ועבודה ששואבת אותם, וימי חופשה מוגבלים שהם רוצים לנצל לבטן-גב ביוון, ולא בשביל לישון בחדר בדירה של חבר בחו"ל.

המרחק הגיאוגרפי הוא רק התירוץ הלוגיסטי. האמת היא שכשאנחנו עוזבים, אנחנו יוצאים מהמסלול הטבעי של החיים שלהם. והם מהשלנו. וזה בסדר, ככה זה עובד, אבל להכיר בזה מצריך להתאבל על מה שהיה פעם.

פרק 3: שני צדדים למטבע (הדיסוננס של האושר)

ואז מגיעה מורכבות נוספת- הפער בין רגשות האשם לבין המציאות היומיומית שלנו פה. כי האמת היא... שטוב לנו. וזו אמירה שמאוד קשה לישראלי להגיד בקול רם, במיוחד עכשיו. קשה להודות שעשינו את הצעד הזה, ושילמנו את המחיר החברתי והמשפחתי הזה, כי רצינו משהו אחר. 

כשאני יושב בגינה בפדבורי, ג'וני מתאמן בטניס, ליזי מתרוצצת, ויש שקט שמופר רק על ידי ציוץ של תוכים- אני יודע שזה בדיוק מה שרציתי להעניק לו. רציתי לתת לו ילדות נטולת טראומות לאומיות. רציתי לעצמי ולגדס שגרה שבה הדאגה הכי גדולה היא לשלם את החשמל בזמן, ולא אם תפרוץ מלחמה בצפון.

אבל האשמה מחכה בפינה. האם הפקרתי את המשפחה? האם ברחתי? האם זה פייר שאני קם בבוקר בלי לבדוק איפה הממ"ד הכי קרוב? הישראליות שלנו בנויה על "אחוות הסבל". אם אתה לא סובל איתנו בפקקים, במילואים, ביוקר המחיה ובחרדה הקיומית- האם אתה עדיין חלק מהשבט? הדיסוננס הזה גורם לך לפעמים לנסות "להקטין" את הטוב שיש לך פה כשאתה מדבר עם הארץ, רק כדי לא להכאיב, רק כדי להראות ש"היי, גם לי פה קשה, המרחק קשה".

פרק 4: הזמן שאי אפשר להחזיר

אותו חבר מגרמניה אמר לי משפט קצת מורכב: "בסוף, אחת הסיבות העיקריות שגרמו לי לשקול חזרה לארץ, הייתה ההורים והמשפחה. היה לי קשה לראות אותם מזדקנים דרך מסך". הזקנה שמגיעה לכל משפחה היא שעון החול השקט של כל רילוקיישן. אתה טס, בונה את עצמך, וכל שיחת וידאו אתה שם לב לעוד קמט, לעוד קושי טכני. אתה לא שם כדי להחליף נורה, אתה לא שם לקחת לרופא, ואתה לא שם לארוחת שישי סתמית בלי סיבה. אנחנו לא מפספסים בהכרח אירועים דרמטיים- אנחנו מפספסים את היומיום השקוף. את היכולת לקפוץ לקפה ספונטני של חצי שעה אחה"צ, את ארוחת הערב נטולת הסיבה, את השקט הזה של להיות יחד באותו חדר בלי צורך "לייצר שיחה" כמו שחייבים לעשות בשיחת וידאו.

עבור ג'וני, הפספוס הזה קורה בצורה אחרת. הוא גדל להיות ילד מדהים, אבל מערכת היחסים שלו איתם מתווכת על ידי 6 אינץ' של זכוכית. סבא/סבתא/דודים/חברים הופכים לדמויות בתוך קופסה ששרה לו שירים ומנופפת לשלום. הוא אוהב אותם, מאוד, אבל הסבלנות שלו לבהות במסך נגמרת אחרי דקה וחצי. הוא רוצה לרוץ ולהראות להם צעצוע, והם נשארים תקועים על מסך הטלפון שמונח על השולחן, מנסים לתפוס זוויות צילום שלו משחק מרחוק.

וכן, אתה מבין שאתה מרוויח עולם חדש, בטוח ומדהים בשבילו (וגם בשבילך), אבל אתה משלם על זה בזמן. והזמן, קלישאה ככל שזה יישמע, הוא המטבע היחיד שאי אפשר להרוויח חזרה או לקחת עליו הלוואה, גם באוסטרליה.

סיכום: המס הנפשי של ההגירה

אוסטרליה היא יבשת מדהימה. היא נותנת לנו ביטחון, טבע, אפשרויות ושקט שאי אפשר לתאר במילים. אבל כרטיס הכניסה לגן העדן הזה הוא לא רק ויזה ממחלקת ההגירה. הוא "מס רגשי" שנגבה ממך בכל יום מחדש. אנחנו משלמים אותו כשאנחנו עושים את המתמטיקה של הטיסות. אנחנו משלמים אותו כשאנחנו מבינים שרוב החברים שאמרו "נבוא לבקר" יישארו דמויות בוואטסאפ. אנחנו משלמים אותו בגעגוע.

אבל רגע לפני שאני מסיים ומשאיר אתכם (ואותי) עם מועקה, יש למטבע הזה גם צד שני, מואר ואופטימי הרבה יותר. המתמטיקה האכזרית הזו של הזמן לימדה אותנו משהו יקר מפז: היא לימדה אותנו לזקק את הרגעים.

כשהם כבר מגיעים לפה, הזמן המשותף שלנו הוא ב-100% נוכחות. אין הסחות דעת, אין שגרה ששואבת אותך, אין "נדבר מחר כי אני עייף מהעבודה". כשהם איתנו, אנחנו איתם 24/7. אנחנו יוצרים חוויות מרוכזות, כמו הטיול ההוא למרגרט ריבר- שהן נטו של סבא, סבתא, אנחנו, והכי חשוב: עם ג'וני. זה זמן שהוא רק שלנו, בועה של משפחתיות נטו. פתאום, שבועיים של ביקור הופכים לזמן איכות טהור, ברמה שבארץ, בתוך הטירוף של היום-יום והמרוץ להספיק הכל, כנראה שבחיים לא היינו מצליחים לייצר. המרחק לא רק לוקח זמן, הוא גם מכריח אותך ללמוד לעשות את המקסימום המוחלט מהזמן שנותר. ואת הרגעים האלה, שמקועקעים עכשיו בזיכרון של כולנו, אף 12,000 קילומטרים לא ייקחו מאיתנו.

ובטח הרבה שואלים עכשיו (היי נטית), האם זה שווה את זה? בינתיים, התשובה שלנו ,כרגע, היא חד משמעית כן. היתרונות, השקט והעתיד שלנו ושל ג'וני עולים כרגע על הכף. אבל אנחנו כבר לא משלים את עצמנו שזה בא בחינם. להגר זה אומר לקבל החלטה שבה כל בחירה שלך כרוכה בוויתור כואב על משהו אחר. 

וכשאני סוגר את הטלפון אחרי עוד שיחה עם הארץ, אני לוקח נשימה ארוכה, מסתכל על גדס ועל ג'וני, ויודע שפה, לפחות לעכשיו, אנחנו יוצרים את העולם הקטן שלנו.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good. (למרות שהיום הלב קצת כבד).