בלוג 40: הגלולה האדומה או הירוקה? אשליית הבחירה, שגעון הרשתות ומיתוס ה״הכל זול״

כשאתה עוזב את ישראל, מדינה שמוכתרת באופן קבוע ומתסכל כאחת היקרות בעולם, אתה בטוח שמעבר לאוקיינוס מחכה לך גן עדן כלכלי. אתה מדמיין איך אתה מעמיס עגלת קניות עם פירות יער, נתחי אנטריקוט ענקיים וגבינות, זורק לקופאית מטבע של שני דולר ומקבל עודף.

בשנה הראשונה, המוח הישראלי עדיין עובד על "מחשבון המרה". אתה עומד מול מדף המלפפונים, רואה שזה עולה 8 דולר לקילו, מכפיל ב-2.5 (או מה שהשער באותו יום), וחוטף דום לב קל- "20 שקל לקילו מלפפונים?! ביוחננוף הייתי קונה בזה את כל מחלקת הירקות!" (או לפחות ככה נשאר לי בזיכרון משנת 2022, הבנתי שמאז גם בארץ מלפפון הפך לזהב).

אז בואו נדבר רגע על המציאות הכלכלית ועל תרבות הצריכה באוסטרליה בכלל ובפרת' בפרט. כי בניגוד לישראל, המערכת הקמעונאית פה עובדת לפי חוקים קצת אחרים- חוקים של מראית עין, קופות אלקטרוניות שמדברות אליך בנעימות, ואובססיה לאומית לצבירת נקודות.

פרק 1: אשליית הבחירה (הדואופול של "Colesworth")

בישראל יש לנו עשרות רשתות סופרמרקטים. יש את היקרים, יש את אלו שבפאתי אזור התעשייה, ויש את אלו שצועקים ברדיו שיש עוף בשקל. באוסטרליה? התחרות מתנהלת בעיקר בין שתי ענקיות: Cole's (האדומים) ו-Woolworths (הירוקים, המכונים בחיבה Woolies).

השתיים האלה שולטות ברוב השוק. הן נמצאות בכל קניון, לרוב במרחק 50 מטר אחת מהשנייה. אתה נכנס לאדום, רואה מארז קוקה קולה ב-30 דולר. אתה הולך לירוק, רואה את אותו מארז ב-20 דולר. המבצעים כמעט זהים (לרוב רק הימים משתנים), המבחר חופף לחלוטין, ואפילו קולות הרקע של הקופות העצמיות נשמעים אותו דבר.

האוסטרלים עצמם מחולקים למחנות דתיים ממש. יש "אנשי קולס" ויש "אנשי ווליז", וכל אחד מהם מוכן להישבע לך שהעגבניות אצלם יותר טובות. ואתה כישראלי עומד באמצע, מסתכל על העגבניה, היא מסתכלת עליך, ומבין שזה לא משנה במי תבחר- היא כנראה תהיה אחלה עגבניה אבל המחיר שלה לא יהיה כמו בשווקים המקומיים (כמובן, מי שמחפש את הסחורה באמת איכותית ובמחיר שפוי, תמיד יכול לברוח לאותם שווקים, כמו שכתבתי בהרחבה בבלוג הזה, אבל ליום-יום? אתה שבוי של האדום או הירוק).

פרק 2: הגואל מגרמניה והחנות עם הגבות (תופעת ה-Spudshed)

אחת הדרכים לשבור את המונופול בסופרים היא ללכת ל-Aldi (רשת הדיסקאונט הגרמנית). ואלדי, חברים, היא חוויה לגמרי שונה. קודם כל, כמעט ואין מותגים מוכרים. הכל ״חיקויים״ מגרמניה עם שמות גנריים. במקום Tim Tam יש משהו שנקרא "Just Divine", אל תקנה פרינגלס- יש "Sprinters". זה מרגיש כמו קניות ביקום מקביל. ויש את "המעבר האמצעי" המפורסם (The Special Buys). אתה נכנס לאלדי רק כדי לקנות קרטון חלב וביצים, ויוצא משם עם רתכת חשמלית, חליפת צלילה לכלב, חצוצרה ואוהל לשמונה אנשים- פשוט כי זה היה במבצע במעבר האמצעי! זו מלכודת תיירים שכל המקומיים (כולל אותי) נופלים בה. "תראי גדס, מתי עוד נמצא מסור שרשרת ב-29 דולר? אי אפשר להשאיר את זה פה!".

ואם כבר דיברנו על שבירת מונופולים, אי אפשר שלא להזכיר מוסד מקומי של מערב אוסטרליה: ה-Spudshed. מדובר ברשת סופרים מקומית שהוקמה על ידי טוני גלאטי- חקלאי איטלקי עם גבות כל כך עבות וסבוכות שאפשר להחביא בתוכן שק תפוחי אדמה. הפרצוף שלו נמצא על כל שלט, על כל שקית, ואפילו על גרביים. הספאדשד הוא תופעה. זה מקום ענק, זול בחלק מהדברים משאר הסופרים, והכי חשוב: הוא פתוח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.

במדינה שבה הכל נסגר ב-17:00 (ואל תתנו לי להתחיל לדבר על זה שוב), הידיעה שאני יכול לקנות בצל וארגז מים מינרליים בשתיים לפנות בוקר היא נחמה פסיכולוגית עצומה. נכון, זה נראה כמו הנגאר של קיבוץ בשנת 1986, אבל כשאתה קונה שם ירקות אחרי שכל השאר כבר ישנים, אתה מתחיל לחבב את הגבות של טוני.

פרק 3: משחק המחבואים בקניון (Kmart נגד Big W)

השליטה התאגידית לא נגמרת בסופר. בכל קניון שמכבד את עצמו בפרת', תמצאו את שתי רשתות הכלבו הזולות והגדולות: Kmart ו-Big W.

ומה שמדהים זה העיצוב הגיאוגרפי. הן תמיד, אבל תמיד, ממוקמות בשני הקצוות הכי רחוקים של הקניון. כאילו הן זוג גרוש שלא מסוגל להיות באותו חלל בלי לריב. אם חנית בצד של Kmart ונזכרת שאתה צריך משהו מ-Big W, צפוי לך מסע כומתה (כולל עגלה וילד) מצד אחד של הקניון לשני. אבל בינינו? הרשתות האלה הן גלגל הצלה למשפחות. באוסטרליה, בניגוד לישראל, אף אחד לא מתבייש לקנות זול. תרבות ה"שופוני" והמותגים הרבה פחות מורגשת פה ביום-יום. למה? כי הרשתות האלה מציעות מוצרים שהם סבבה. לא יותר, לא פחות.

אתה הולך ל-Kmart ומגלה ש-80% מהמוצרים שם שייכים למותג הבית שלהם שנקרא "Anko". המוצרים שלהם זולים, לא רעים בכלל. למשל, הפריט האהוב עליי שם הוא ה'סליידס' (Slides) לקיץ- נו, הכפכפים האלה עם שתי הרצועות שעשויים מספוג מוזר שכלבים (להלן, ליזי) ממש אוהבים ללעוס. משהו כמו 6 דולר לזוג. להיט היסטרי.או נניח, ״סקשן ה-DIY״ שלהם איפשר לי לנסות תחביבים חדשים- להלן ערכת הסריגה שקניתי לעצמי לקמפינג (ואז גיליתי שזה ממש לא בשבילי, אבל התענוג עלה רק 3 דולר).

תכלס, זה גם חוסך לך הרבה מההזמנות מ-AliExpress או Temu. רוב הסיכויים שהמוצר במילא מיוצר באותו מפעל בסין, פשוט פה אתה לא צריך לחכות שבוע-שבועיים שזה יגיע בדואר. זה משחרר אותך מהלחץ הישראלי של "המותג", ואתה לומד שאפשר לצייד את המטבח גם עם דברים שקנית באגף ״הכל ב-5 דולר״. ביציאה מחכה לך סדרנית נחמדה עם מרקר צהוב שמעיפה חצי מבט על הקבלה שלך (שוב, תרבות האמון!) ומציירת לג'וני סמיילי על החשבונית.

פרק 4: כת הנקודות ואובססיית הכלים (Flybuys)

ואיך רשתות המזון הגדולות (קולס ו-ווליז) בכל זאת שומרות אותך קרוב שלא תברח ל-Spudshed? הן מנהלות מלחמה פסיכולוגית סביב אפליקציות הנאמנות. לאסוף נקודות זו סוג של אובססיה לאומית. זה לא עוצר ב"הנחה בקופה" שאתה מקבל מדי מיליון שנה בערך. לא ולא. אז איך? כל כמה חודשים, הסופרים מכריזים על "אטרקציה" חדשה: אם תאסוף מספיק נקודות, תקבל סט של קופסאות אוכל ממותגות, מחבתות, או סכיני שף.

בשלב הזה, גדס נכנסת לטירוף איסוף הנקודות. זה הופך למשימה אסטרטגית. הבית מתחיל להתמלא בקופסאות של מוצרים יבשים שנותנים אקסטה נקודות. ובסוף אחרי חודשים רבים היא משיגה סוף סוף סט כלשהו שהוא ״חינם אין כסף״, שהיא הרוויחה בדם, יזע והרבה מאוד דולרים 🙂. אבל.. זה לא ניצחון בלי מחיר. הטראומה האמיתית? כשהיא מדברת על זה עם חברים ומגלה שלמישהו מהם, בואו נקרא לו בשם בדוי ׳תום׳, יש איזה 20,000 נקודות תוך כלום זמן מפתיחת המבצע והוא כבר אסף את כל סט הסכינים לפני שהיא הספיקה לצבור נקודה בודדת- ואז אני רואה את הדמעות בעיניים שלה. לדעתי, או שה׳תום׳ הזה מרמה, או שהוא מרמה. ההשערה האחרונה שלנו היא שהוא עומד בקופה וסורק לאנשים זרים את ה-Flybuys שלו לפני שהם משלמים. אין הסבר אחר.

פרק 5: אז כמה זה עולה לנו, תכלס? (מול הגזלנות הישראלית)

הרבה אנשים בארץ שואלים אותנו את שאלת השאלות: "אז תכלס, זה יותר זול שם או לא?". התשובה מורכבת. אוסטרליה היא לא מדינת עולם שלישי. יוקר המחיה מורגש פה היטב, והתקשורת המקומית לא מפסיקה לטחון את המילים "Cost of Living". מחירי הבתים והשכירות בפרת' קפצו בשנתיים האחרונות בצורה מדאיגה, והתחרות על כל דירה היא אכזרית.

אבל- וזה אבל ענק- המחירים עדיין לא מתקרבים לרמות הפסיכיות והחונקות של ישראל. מכוניות? זולות משמעותית. אין פה את מס הקנייה המטורף של 100% שיש בארץ. אתה יכול לקנות פה ג'יפ משפחתי ענק וחדש במחיר שבארץ היית קונה בו קיה פיקנטו יד שנייה. מחירי הדלק? חצי מבארץ. מחירי השכירות? אתה שוכר בית ענק, במונחים ישראליים, במחיר שפוי בהרבה. והאוכל במסעדות? ביחס לישראל, לאכול פה בחוץ מדי פעם זה סביר בהחלט. נכון, זה לא מחירי המזרח הרחוק, אבל הכסף שלך פה קונה הרבה יותר, ואין את הקרב הקבוע על הטיפ (כמו שכתבתי פה). להערכתי הגסה, יוקר המחיה היומיומי פה (סופר, מכוניות, מסעדות, דלק) זול באזור ה-30% פחות מאשר בארץ. ואולי אפילו יותר מזה, במיוחד כשאתה לוקח בחשבון את הגזלנות הישראלית.

בארץ יש תחושה תמידית שהממשלה ובעלי העסקים פשוט מנסים לעקוץ אותך בכל פינה ("שיטת מצליח" כדרך חיים). פה זה לא קיים. כן, יש פה מונופולים ורשתות ענק. אבל בניגוד לארץ, פה הממשלה ורשות ההגבלים העסקיים (ה-ACCC) אשכרה מנסים לעשות משהו. הם לא מהירים, אבל הם עובדים. ממש לאחרונה נפתחו חקירות ענק נגד הקרטל של Cole's ו-Woolies על מבצעים פיקטיביים ועליות מחירים מוגזמות, ויש איומים בקנסות של מאות מיליוני דולרים. המערכת, עקומה ככל שתהיה, מנסה לשמור עליך.

סיכום: שר האוצר של הבית

להגר זה אומר שאתה צריך ללמוד להיות שר האוצר של הבית מחדש. המספרים משתנים, המטבעות משתנים, והחוקים משתנים. אתה לומד מתי לקנות מותג-הבית של Kmart ומתי להשקיע (אתה לא מספיק עשיר לקנות בזול כמו שסבא שלי היה אומר), יודע באיזה יום באלדי יש מבצעים על מקדחות, ולומד מתי הכי שווה לקנות מוצרי חשמל.

אתה אולי לא הופך פה לעשיר בן לילה (אלא אם עברת לעבוד במכרות, כמו שסיפרתי בפוסט על ה-FIFO), ואתה צריך לעבוד קשה, אבל לפחות כשאתה מגיע לקופה עם העגלה- אתה יודע שאתה משחק במגרש שבו (לרוב) מנסים לשחק איתך הוגן. 

וקוסטקו זה כבר לפוסט אחר (אהמ לירון),

No worries, all good, too good.