בלוג 54: פאניקה בעברית, רופאה מאיראן, והמיזם החדש מבית ׳רכבת לאוסטרליה׳

שנה. שנה של בלוג. טירוף. ואחרי הסיכום הזה. בואו נתחיל.

יש בוקר אחד שכל מהגר ישראלי מכיר היטב בתקופה האחרונה. זה הבוקר שבו אתה קם, מכין קפה ברוגע של פדבורי, פותח את הוואטסאפ, ורואה שהטלפון שלך קורס מרוב הודעות דואגות מהארץ: "אתם בסדר?!", "שמענו מה קורה אצלכם!", "תשמרו על עצמכם, אולי תחזרו?".

אתה מציץ מהחלון. השמש זורחת, ברוס מהבית ממול שוטף את הטנדר שלו, איזה ציפור שרה. שום דבר לא קורה. ואז אתה לוחץ על הלינק שאמא שלך שלחה לך, ורואה כותרת ראשית ב-Mako או N12: "אנטישמיות באוסטרליה: ישראלים חוששים ללכת לבתי חולים!".

באותו רגע, מתחיל הדיסוננס. הקרב בין המציאות שאנחנו חיים בה, לבין המציאות שהתקשורת בארץ מציירת למשפחות שלנו. אז החלטתי לעשות קצת סדר, ובסוף הפוסט הזה, גם להשיק פרויקט קטן שלנו שנולד בדיוק מתוך הדיסוננס הזה. 

פרק 1: התקשורת הישראלית מול המציאות האוסטרלית

בואו נדבר רגע על הכתבה ההיא על בתי החולים, שהרעידה את הקהילה שלנו. לפי הכתבה, בתי החולים באוסטרליה הפכו לסניפים של רדיפה אנטישמית, ורופאים מוסלמים מתנכלים לישראלים. קראתי את זה והרמתי גבה. אחר כך נכנסתי לקבוצות הפייסבוק של הישראלים באוסטרליה, לראות מה אומרים האנשים שחיים את השטח (מסידני ועד פרת'). התגובות היו כמעט אחידות, והן היו הפוכות לחלוטין מהכותרת המפוצצת. 

אנשים כתבו על רופאי משפחה (GP) מצריים שהם סופר-מקצועיים ונחמדים. מישהי סיפרה שהרופאה האיראנית שלה היא האישה הכי מדהימה ומכילה שהיא פגשה. אחות גרמנייה שהתנצלה שוב ושוב על העבר. אינספור ישראלים שהיו מאושפזים בשנה האחרונה העידו שכששאלו אותם מאיפה הם, והם ענו "מישראל", הם קיבלו רק מילים חמות, סימפתיה וטיפול מעולה. אחד המגיבים אפילו סיכם את זה במדויק: "הייתי בבית חולים בארץ. פחדתי שם הרבה יותר ממה שאני מפחד פה". האם צריך להשוות את אוסטרליה לאירופה של שנות ה-30? או להגיד שמסוכן ללכת פה לרופא? זו פשוט גניבת דעת. הפער בין מציאות האינטרנט לחיים עצמם הוא תהומי.

אז מאיפה מגיעות הכתבות האלה? צריך להבין איך התקשורת עובדת (משתף מזכרונותיי מהתואר הראשון בתקשורת- היי זוהר קמפף). התקשורת מתווה סדר יום, לרוב לא בצורה איכותנית. לא סתם אחד האנשים הגיב על הפוסט: "תעשו לעצמכם טובה ותכבו את החדשות בעברית". לתקשורת הישראלית, עם כל הכבוד, יש אג'נדה (ולפעמים זה סתם כתב משועמם שחיפש קליקבייט). כשמדינה נמצאת בטראומה קיומית, יש אינטרס, מודע או לא- להראות לציבור ש"בחוץ הרבה יותר גרוע". להעביר מסר של "אל תעזבו, כי בכל העולם שונאים אותנו". וכן, לקחת מקרה קיצון אחד או שניים, ולצבוע איתו יבשת שלמה, מביא הרבה רייטינג.

פרק 2: לא הכל דבש, אבל בואו ניכנס לפרופורציות

כשאנחנו רואים מה קורה בעולם- למשל בארה"ב בקמפוסים, או כל הטירוף האחרון סביב ההופעות של אד שירן, אנחנו מבינים שהטירוף העולמי סביב ישראל קיים. אוסטרליה לא חסינה. אבל! וזה "אבל" ענק- ביום-יום, ברחוב, בסופר, בבית החולים, או בתור לבית הספר- אנחנו לא חווים את זה. אנחנו חיים בשכונות מעורבות, לא מסתירים מאיפה באנו, והמקומיים (גם אלה עם שמות מוסלמיים) עסוקים בחיים שלהם.

האם זה אומר שאין אנטישמיות באוסטרליה? ושהכל פה זה פיות וקשתות בענן? ברור שלא. אני לא חי בלה-לה-לנד. הממשלה הנוכחית באוסטרליה לא בדיוק מפיצה אהבת ישראל בימים אלה, ויש הפגנות (לרוב מתואמות מראש ומוגבלות לאזורים ספציפיים ב-CBD), ויש גרפיטי פה ושם. המיעוט שלנו פה סופג מכה מורלית, ומוסדות יהודיים מאובטחים יותר מבעבר. 

אבל כדי להבין את המציאות האוסטרלית באמת, צריך להסתכל על הניואנסים האנושיים, ולא רק על כותרות העיתונים. אני לא אשכח את הימים שאחרי אירועי בונדיי ג'נקשן בסידני. זו הייתה טרגדיה שסדקה לאוסטרלים את בועת הביטחון המפורסמת שלהם. הבאתי את ג'וני לבית הספר בבוקר למחרת האירוע, והמוח הישראלי שלי כבר היה על אוטומט של דריכות וחשדנות. ואז, אחת המורות שלו- מישהי שלא הכרתי מעבר ל"שלום-שלום" ו"בוקר טוב"- ראתה אותי. היא יצאה במיוחד החוצה, ניגשה אליי, ופשוט נתנה לי חיבוק. היא הסתכלה לי בעיניים והיה לה כל כך חשוב להגיד לי: "זו לא אוסטרליה. מה שקרה שם, זה לא אנחנו, וזו לא הנורמה".

החיבוק הזה, מאדם זר כמעט לחלוטין, היה שווה יותר מאלף כתבות בטלוויזיה. הוא הזכיר לי שהרוב המוחלט של האנשים פה פשוט... טובים. אנשים שרואים בך קודם כל בן אדם, לפני שהם רואים בך לאום.

ועדיין, אי אפשר לבטל את הפחד הישראלי, כי הוא יושב על טראומה אמיתית. שוחחתי לאחרונה עם חברה (ומלכה) שעוזרת פה לאנשים למצוא עבודה ולהשתלב בשוק המקומי. היא כתבה משהו שצבט לי את הלב: "אני יודעת בוודאות שישראלים היום חוששים לכתוב על הניסיון התעסוקתי שלהם מישראל בקורות החיים". זה משפט מטורף. אנשים עם ניסיון פסיכי בהייטק, בצבא, בניהול- מתלבטים אם להעלים את המילה "Israel" מה-CV שלהם מתוך פחד שיסננו אותם. והחברה הזו סיכמה את זה בצורה הכי מדויקת שיש: "הרוב הגדול פה מהמם, תומך ומקסים. אבל מספיק אידיוט/ית אחד או אחת, שיעשו משהו אם יראו את המילה ישראל". וזה בדיוק העניין. החרדה שלנו לא נובעת מזה שרודפים אחרינו ברחובות. החרדה נובעת מהחשש להיתקל באותו "אידיוט אחד". אבל כשאתה שם את זה על המאזניים, מול החיבוק של המורה, מול הרופאים שמטפלים בך במסירות, ומול השכנים שעוזרים לך להוציא את הפח- אתה מבין שהפחד, למרות שהוא מובן, פשוט לא משקף את היום-יום שלנו פה. אוסטרליה היא (יחסית) עדיין מקום בטוח, מחבק, ושפוי.

פרק 3: חצי פה, חצי שם (והמיזם)

החיכוך הזה עם התקשורת והזהות שלנו העלה אצלי הרבה מחשבות. הבנתי שאנחנו חיים בדיסוננס. מצד אחד, אנחנו אוהבים את ישראל, דואגים לה, והעברית היא הלב שלנו. מצד שני, אנחנו מאוהבים בשקט האוסטרלי, ב-"G'day Mate", ובשלווה. אנחנו כבר לא 100% שם, אבל גם לעולם לא נהיה 100% מכאן. 

הרבה פעמים כישראלים בחו"ל, במיוחד בתקופה כזו, אנחנו מתלבטים כמה "לבלוט". האם ללכת עם חולצה שצועקת בעברית ומושכת אש? האם להסוות את עצמנו ולקוות שאף אחד לא ישאל על המבטא? ואז מעיין ואני (להלן, חברי ׳הרכבת׳), החלטנו שאנחנו רוצים משהו אחר. רצינו דרך לחגוג את הזהות החצויה שלנו, בלי להיות לוחמניים, בלי לתקוע שום דבר בפרצוף של אף אחד, אלא עם קריצה. לכן, היום אנחנו מתרגשים להשיק את התרומה הקטנה שלנו לקהילה: קבלו את המִילּוֹן האוֹסְטְרָלִי–עִבְרִי. זו לא חנות רגילה. יצרנו קולקציה קטנה שלקחה את הסלנג האוסטרלי שהשתלט לנו על החיים, ועשתה לו "מילון אבן-שושן" ישראלי וציני. יש שם מונחים שמשלבים סלנג אוסטרלי עם קריצות בעברית. זו הדרך שלנו להגיד: אנחנו פה, אנחנו משלבים תרבויות, ויש לנו (קצת) הומור עצמי.

למשל, תחשבו על הרגע הזה שאתם קוראים חדשות נוראיות מהארץ, הבטן מתכווצת מחרדה, ואז איזה שכן עובר ושואל מה נשמע. אתם עונים באוטומט "No Worries". אז יצרנו חולצה שמנקדת את זה כהלכה, ונותנת את הפירוש המילוני למה שבאמת עובר לנו בראש באותו רגע: "יֵשׁ לִי דְּאָגוֹת, אֲבָל זֶה לֹא הַזְּמַן וְלֹא הַמָּקוֹם".

ועוד כמה דוגמאות אחרות שבתקווה שישעשעו אוסטרלים/ישראלים/יהודים/נוצרים/מוסלמים/אנטישמים כאחד. כל אחד מייצג בדיחה פנימית שמתייחסת לקו התפר המוזר הזה שבו אנחנו נמצאים.

פרק 4: בשביל הקהילה (ולתפארת מדינת ישראל?)

המטרה של החנות הזו היא לא להפוך אותנו לטייקוני אופנה באוסטרליה. החלטנו שכל ההכנסות מהחנות ייתרמו לארגונים יהודיים פה באוסטרליה, ובראשם מוזיאון השואה החדש ב-WA. דווקא עכשיו, כשהרוחות בעולם סוערות וכשהקהילה המקומית שלנו צריכה חיבוק, חיזוק ומימון של אבטחה או פעילויות- אנחנו רוצים להשתמש בבלוג הזה כדי לתת בחזרה.

אז אם בא לכם ללבוש את הדיסוננס הזה בגאווה, ללכת ברחוב עם חולצה שמעלה חיוך אצל מי שמבין, או סתם ללבוש את זה רק בתוך הבית (ובשישי לבית הכנסת?), ועל הדרך לתמוך בקהילה שלנו שמחזיקה פה את הראש מעל המים- אתם מוזמנים להיכנס, להציץ, ואולי למצוא משהו שיושב עליכם בול.

אנחנו נמשיך לחיות פה, להסביר למשפחות בארץ שאנחנו לא תחת מתקפה בסופרמרקט, ולשלב בין העברית ל-No Worries.

מוזמנים לקפוץ לחנות. ולתרום.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.