בלוג 60: המדינה שלקחה לילדים את הטיקטוק (או: האם אוסטרליה צודקת ואנחנו פשוט מכורים?)

אני אפתח בגילוי שלא מעניין אף אחד כנראה: אין לנו טלוויזיה בבית. מאז שעברנו לאוסטרליה פשוט לא קנינו מסך לסלון. אנחנו אמנם שוקלים לקנות בקרוב איזה מקרן בשביל לארגן "Movie Nights" משפחתיים, אבל כרגע הקירות ריקים ממסכים. אני מציין את זה מראש כדי להבהיר- הפוסט הזה הוא לא פוסט שיפוטי של "איך צריך לגדל ילדים/להרחיק אותם ממסכים/מסכים זה תועבה״. אני ממש לא מההורים שיושבים על יציע המוסר ושופטים הורים אחרים שנותנים מסכים. החיים קשוחים, ואנחנו שורדים אותם איך שאפשר. אבל המציאות פה באוסטרליה פשוט כופה עליך סוגיה פילוסופית, שאי אפשר להתעלם ממנה. כי בזמן שג'וני שלנו בן 4 ומסתובב בחצר- למדינה הזו יש תוכנית מאוד ברורה ליום שבו הוא יחגוג 16. באוסטרליה, המדינה החליטה לקחת את תפקיד "השוטר הרע" מההורים, ופשוט לנתק חלק ממנה מהרשת.

פרק 1: הלילה שבו נעלמו 4.7 מיליון חשבונות

אז מה קרה פה בעצם? באוסטרליה הועבר חוק שאין לו אח ורע בעולם המערבי: פלטפורמות כמו טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק, סנאפצ'ט, ו-X (טוויטר) חייבות לנקוט "צעדים סבירים" כדי שלאף אחד מתחת לגיל 16 לא יהיה אצלן חשבון. מי שלא תעמוד בזה, החברה עצמה צפויה לקנסות, ועוד אלמנטים של עונש. אז בתוך פחות מחודש, לפי נציבות הבטיחות ברשת (eSafety), נסגרו או הוגבלו 4.7 מיליון חשבונות של ילדים. אוסטרליה היא מדינה של כ-27 מיליון איש. תעשו את החשבון לבד.

זה מעורר מיד את השאלה: האם זו בכלל אחריות של המדינה להתערב בזה? למי שמכיר את אוסטרליה, מדינת ה-Nanny State ("מדינת האומנת") שדיברנו עליה לא מעט בבלוג- זה לא באמת מפתיע. זו המדינה שבה אסור לך לקנות אופניים חשמליים שפועלים בלי לדווש, המדינה שבה לילד אסור לשחק בחצר בית הספר בלי כובע שמש תקני, והמדינה שבה מחייבים גדר מרושתת ומפוקחת מסביב לכל בריכה ביתית. אוסטרליה לא אוהבת סכנות. היא לא מחכה שמשהו יקרה, היא פשוט בונה גדר. אז למה לא גדר דיגיטלית?

פרק 2: כיתה ב' בירושלים מול הממד הדיגיטלי

כשמסתכלים על הצעד המטורף הזה של אוסטרליה מזווית ישראלית, קשה שלא לשאול את עצמך: האם דיון כזה יכול בכלל להתקיים בארץ? 

האם לממשלות שלנו בשנים האחרונות היה עניין להתעסק ברגולציה של רשתות חברתיות לילדים? בין מלחמות, משברים כלכליים ומערכות בחירות בלתי נגמרות- נראה שאיכות החיים הדיגיטלית נדחקה עמוק לתחתית סדר העדיפויות הלאומי. זה פשוט לא באג'נדה, ולמען האמת... אפשר להבין למה.

בישראל של השנים האחרונות, לקחת לילדים את המסך זה קצת לנתק אותם מהצינור שמחבר אותם לשגרה. הטלפונים והטאבלטים תיפקדו ככיתות לימוד וירטואליות במצבי חירום כשבתי הספר נסגרו, והיוו את הקשר היחיד לעולם החיצון. האם אפשר לעשות חוק כזה במדינה שבה החדשות והתראות החירום הן חלק מהדופק היומיומי? אוסטרליה הרימה גדר דיגיטלית כי יש לה את השקט המנטלי לעשות את זה. אני מסתכל על זה ותוהה: האם השאלה היא לא "למה בישראל אין חוק כזה?", אלא "מתי המציאות בישראל תהיה מספיק משעממת ושקטה שזו תהיה הבעיה העיקרית שלנו?".

באותה הנשימה- לאותן רשתות יש גם את הצד האפל, שכולנו לא אוהבים לדבר עליו. אחרי השבעה באוקטובר, הורים בישראל גילו שהילדים שלהם ראו בטלגרם ובטיקטוק סרטונים שמבוגרים לא היו צריכים לראות. בתי ספר שלחו מכתבים שמבקשים מההורים למחוק אפליקציות. בישראל, הרשתות החברתיות הן לא רק מקום לרקוד בו. הן חדשות, הן מלחמה, הן אזעקות בזמן אמת, והן אולי האיום הכי גדול על התמימות של ילד ישראלי. 

פרק 3: מסכה של 22 דולר (או: הילדים תמיד ינצחו?)

אז על הנייר זה נשמע הגיוני, אבל השאלה הגדולה היא: האם זה בכלל עובד? אני ממש לא בטוח. הרי מדובר בטכנולוגיה והסמארטפונים הם כמעט חלק מאיתנו, והכי חשוב- בני נוער הם ההאקרים הכי חלקלקים בטבע. מתברר שמערכות זיהוי הגיל- אלו שמנסות לנחש לפי תווי הפנים בסלפי אם אתה בן 15 או 25- לא בדיוק עמידות מול מוח של מתבגר. חוקרים הראו שמסכת פלסטיק של ליל כל הקדושים (Halloween) ב-22 דולר מ-Kmart מספיקה כדי לעבוד על חלק מהמערכות. נערות משתמשות בפנים של אמהות שלהן כדי להיכנס לסנאפצ'ט. 

ויש גם VPN- ילדים פה מצליחים לעקוף מגבלות מיקום לפני שהם לומדים לפתור משוואה במתמטיקה.

יש לא מעט אוסטרלים שמבקרים את החוק. הם טוענים שזה פוגע בחופש הביטוי, או שילדים מתמודדים עם בדידות במקומות נידחים ומצאו במרשתת את הקהילה היחידה שלהם, ועכשיו בגלל החוק הם נשארו מנותקים. יש המון ביקורת. אבל הקסם הוא בנורמה. גם אם זה עובד רק חלקית, החוק נתן להורים נשק חוקי- "זה לא אני אוסר עליך מייט, זו הממשלה".

פרק 4: אני? מכור? אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. אני פשוט לא רוצה.

ופה אני צריך להסתכל במראה ולהודות במשהו שאנחנו המבוגרים אוהבים להגיד בקול רם, אבל לרוב לא באמת עושים עם זה משהו. אני קורא על החוק הזה, מהנהן ברצינות לעצמי, וחושב "כל הכבוד להם על עצם הדיון בנושא הזה. תכלס יש מצב שהם צודקים"- ואז אני קולט שאני קורא את כל זה מהטלפון שלי, וכל זה בזמן שאני אמור לבדוק איפה ג׳וני משחק בפארק. הממשלה האוסטרלית אולי מצילה את הילדים בני ה-15, אבל מה איתנו? אולי צריך לעשות חוק שיגביל את המסכים גם למבוגרים? 

אני מודה, השכלתי לצמצם חשיפה לכמה רשתות חברתיות בשנים האחרונות, כי הרגשתי שזה פשוט שואב לי את החיים ובעיקר את השקט הנפשי. אבל עדיין? אני בלי יוטיוב? זו פלטפורמה שאני מבלה בה ״שעות על גבי״. היא הטלוויזיה שלי ב-20 השנים האחרונות. אם להיות מדויק- אני כבר איפשהו ב"עונה 3" של יוטיוב. אני גולל, רואה סרטונים, ושורף שם את הזמן המיותר שאין לי. אני הייתי מנוי למיסטר ביסט כשהוא עדיין לא ידע מי הוא (אמיתי). 

ובכלל- עבורנו, במיוחד כישראלים בחו"ל, המסך הוא לא סתם הסחת דעת, הוא הטבור שמחבר אותנו הביתה. הרי אנחנו חיים במציאות שבה הפלאפון הוא הדרך היחידה שלנו להרגיש מעודכנים בזמן אמת, לוודא שהמשפחה בסדר אחרי דיווח חדשותי, ולצמצם את הפער של 12,000 הקילומטרים. ושוב, המדינה אולי סגרה לג'וני את הטיקטוק, אבל את ההרגלים האמיתיים שלו הוא לא ילמד מהפרלמנט בקנברה- הוא ילמד אותם ממני. מאבא שיושב לידו, ולמרות שאין טלוויזיה בסלון, עדיין עסוק לפעמים ב"לבדוק אם יש סרטון חדש של Mat Armstrong" בטלפון.

סיכום: מי מחנך את מי?

החוק האוסטרלי הוא ניסוי חברתי מעניין. סביר להניח שהוא ייכשל טכנולוגית, ויכול להיות שהוא יוליד דור של ילדים שמבלים רק באפליקציות שהחוק "שכח" (כמו ערוצי הגיימינג או וואטסאפ). אבל יש פה אומץ. אומץ של מדינה שראתה בעיה, עצרה הכל ואמרה "אנחנו שמים ברקס".

אז האם המדינה צריכה לחנך לנו את הילדים? אין לי תשובה חד משמעית. אבל לפעמים, כשאני רואה כמה קשה לי בעצמי להתנתק מהמסך הקטן הזה, אני תוהה אם כשהזמן יגיע, ג'וני אולי פשוט יעזור לנתק גם אותי.

עד הפוסט הבא,

No worries, all good, too good.

השיר שבחרתי הוא מהאלבום החדש של להקה חדשה מפרת׳! של אחד היוצרים הכי מוכשרים שפגשתי! והוא משלנו! תפרגנו להם!