#59 למה אני לא מצליחה לקלל באנגלית?

עם כל הרומנטיקה של רילוקיישן, מערכות היחסים באנגלית עם ההורים בבית הספר ועם הקולגות בעבודה, השחייה בסלנג המקומי והניסיון המתיש להשתלב בשיחות של דוברי אנגלית שפת-אם - ברגעי קושי יש רק שפה אחת שאני מצליחה להביע את עצמי בה. כשהילד מסרב לצחצח שיניים כי הוא רוצה להדביק מדבקות, ונותן לי מכת קראטה לתוך הפרצוף ששוברת לי את המשקפיים (בפעם השניה תוך כמה חודשים) הדבר הראשון שנפלט לי זה קללה עסיסית בעברית.

אני לא בנאדם שמקלל, ובכללי אם תשאלו אנשים מחוץ למעגל הביתי שלי - מאוד קשה לגרום לי לצאת מהכלים. יש אנשים מאוד מסוימים שיודעים על אלו נקודות ללחוץ, ולפעמים לוחצים עליהן בכוונה כדי להוציא ממני את כל הרגשות המשתוללים האלה, ושם - בתוך הכעס והקושי, העברית היא השפה היחידה שבה אני יכולה לבטא באמת את כל מנעד הרגשות שלי, וגם זה לא תמיד מצליח.

לעבוד על האנגלית

איפשהו ב-2022, שנתיים אחרי שעברנו לפרת׳ החלטתי שאני הולכת להתמודד עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי ולהצטרף לקבוצת נטוורקינג, שם - אחרי שגימגמתי כמה פעמים תוך כדי הצגה ראשונית של עצמי והעסק שלי לצילום, גם לקחתי על עצמי את תפקיד ה״מחנכת״ של הקבוצה. כך יצא שהכרחתי את עצמי לעבוד על האנגלית המקצועית שלי ולדבר אפילו יותר מאחרים בכל שבוע מול 20 אנשים. הייתי במגמת שיפור תמידית, למדתי לנהל ״סמול טוקס״ בצורה אפקטיבית ואיך להציג את עצמי ואת העבודה שלי. הרגשתי שאני מתחילה לבנות פה משהו טוב - להשתפר ולהגיע לאנשים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא הקבוצה הזאת. 

האנגלית שלי השתפרה פלאים, ואם תיתנו לי לדבר על העבודה שלי - אני לגמרי שוחה בחומר. הרצאות שלמות אני יכולה להעביר באנגלית, לספק הסברים, לחוות את דעתי, לשכנע אנשים ולשאול שאלות. אבל עד היום - כשזה מגיע לענייני היום-יום פתאום המילים נעלמות לי, ואני צריכה לתרגם מחשבות לפני שאני מצליחה להוציא משפט נורמלי. מקצועיות אפשר להראות בכל שפה, הכל עניין של אימון - אבל רגש ואותנטיות - זה כבר יותר קשה. 

לכעוס בשפת האם

אהבה היא אהבה, ואני לא מתכחשת לזה לרגע. כשאוהבים מישהו אפשר לאהוב בכל שפה, ואפשר לבטא רגשות בדרכים אחרות ולגשר על הפערים. אצלי - עם כל המשיכה למגורים בחו״ל שהייתה לי מגיל צעיר - תמיד ראיתי את עצמי בונה חיים עם ישראלי, מישהו שחווה את אותה תרבות שלי, שיבין את הרפרנסים שלי ואת המקום שממנו אני באה, ושיצליח - לפחות את חלק מהחלקים שבי - להבין בלי מילים. ללא ההבנה הבסיסית הזאת היה לי קשה מאוד להסביר את המאבקים הפנימיים, את תחושות הדאגה שבאות איתי לכל מקום ואת הקשיים של הגירה בנוסף לקשיים של החיים היום-יומיים - ילדים, עבודה, חברויות.

לפני יותר מעשור דיברתי עם קרובת משפחה על היחסים שלה עם בן זוג לא ישראלי, והיא סיפרה שלפעמים היא כועסת בעברית ובן הזוג לומד להבין אותה בשפה הזאת. האנגלית, או כל שפה אחרת שאנחנו מסתגלים אליה במהלך החיים הבוגרים שלנו - לא מתאימה את עצמה למאגר הרגשות שלנו. ה"F word" לא מתגלגלת טוב על הלשון כמו שה״סעעעמממקקקק״ מתגלגל ויוצא בשיא העוצמה כשנתקעת לנו האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן. 

להבין בלי מילים

הצורך שלנו לדבר על מה שעובר עלינו, בין אם זה עם חברים או בעלי מקצוע - קיים. כולנו עוברים דברים בחיים - ובמיוחד בשנים האחרונות כשהזהות שלנו בתור מהגרים נתונה תחת משבר. השבעה באוקטובר 2023 קרה שלושה ימים אחרי הטיפול הראשון שלי עם הפסיכולוגית, שקיבלתי במתנה מבית החולים אחרי שגיא נולד. תודה לאל שזה היה התזמון - אחרת להיות במשבר אישי ולאומי באותו הזמן, עם תינוק בן חצי שנה וילדה נוספת בבית היה יכול להיות קטסטרופה. 

המטפלת גם הייתה מהגרת, כך שהצלחתי למצוא מכנה משותף והיה חיבור טוב, אבל במקום לדבר איתה על מה שעובר עלי, לפעמים מצאתי את עצמי מסבירה לה מה זה להיות בנעליים ישראליות ויהודיות בימים האלו, הסברתי לה שכשעליתי במדרגות עם גיא במנשא וראיתי שתי נשים עם בורקות עוברות מולי, עבר בי רעד. זה נגע בה, היא הצליחה להבין על פני השטח את הטראומה שגדלתי עליה ואת הטריגרים הלא הגיוניים לאדם ה״נורמטיבי״ שהתקופה הזאת מביאה איתה. אבל מה אם לא הייתי צריכה להסביר את זה? מה אם היא הייתה פשוט מבינה?

לקח זמן עד שהבנתי שאני רוצה למצוא מישהי בעברית - ועדיף דרך המסך - מישהי שלא תכיר אותי או את הקהילה שלי אבל שתבין את המקורות הישראליים שלי - כי משם אפשר להבין הרבה על הנפש שלנו כמבוגרים. פתאום הצלחתי להביא צדדים שלי שהם אותנטיים לחלוטין, פתאום הרגשתי מובנת בלי להסביר יותר מדי, בלי שיתבלבלו לי המילים ובלי לנסות לתרגם את המחשבות שלי. הכל פשוט יצא כמו שזה אצלי בראש.

התבטאות רגשית והתבטאות מקצועית הן שני דברים שונים לחלוטין. אנחנו יכולים לעבוד על השפה שלנו עד שזה ישמע מושלם, בלי מבטא בכלל ועם יכולת פנומנלית למכור חולצה של ה״איגלס״ לאוהדי ה״דוקרס״. אבל שפת האם שלנו לעולם תהיה השפה שבה אנחנו מתבטאים בנושאים רגשיים בצורה הכי אמיתית שיש. 

דינקום.

נתראה בפוסט הבא…