#14 על הרצון להתרחק מישראלים וההבנה שוואלה - זה כבר לא טיול

אחד הדברים שרציתי כשעברנו לאוסטרליה היה לקחת מרחק מישראלים. רציתי להתערבב עם המקומיים, לפגוש תרבויות אחרות, לגלות עולמות חדשים עם אנשים שלא הייתי יכולה להכיר בארץ. אבל כשהמעבר הפך מטיול לחיים האמיתיים - פתאום התגעגעתי הביתה, למשפחה, לתרבות, לפתיחות, להבנה והתחברתי מחדש לישראליות וכן, גם ליהדות שלי.

זה לא עוד טיול

ההבנה שאנחנו חיים פה נחתה עלי כשהתקרבה החתונה של אחי, שנה וחצי אחרי שעברנו. ההודעה על האירוסין הגיעה בעיצומה של הקורונה, כשכולנו עוד חושבים ש״ברור שעוד שנה זה כבר יעבור״ ו״מי יודע אם נהיה פה עוד שנה בכלל״. מבחינתי זה היה ״No brainer" שנגיע לחגוג. 

החודשים עברו, ומערב אוסטרליה נשארה סגורה הרמטית, מטיילים לא נכנסו ואזרחים לא הורשו לצאת אלא אם כן יש להם אישור מיוחד. הבידודים היו עניין שבשגרה והחיים בפנים היו די רגילים חוץ מזה, אבל העובדה שאם נצא - לא נוכל לחזור הלכה וחילחלה ככל שתאריך החתונה התקרב.

מה לא ניסינו - דיווחים על הסבים שלא נמצאים בקו הבריאות, לקבל הפניה פסיכולוגית כדי שיתנו לנו להיכנס חזרה לאוסטרליה, לכולם אמרתי: אני אגיע לא משנה כמה אצטרך להקריב. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד - האוסטרלים עובדים לפי פרוטוקולים, ואם משהו לא נופל בדיוק למקום בפרוטוקול שלהם - אין קומבינות. זה עובד לכאן ולכאן, לטוב ולרע.

היו לנו שלוש אפשרויות:

אפשרות 1: כולנו טסים לחתונה.

הסיכון: אף אחד לא נותן לנו אישור להיכנס, אנחנו לא יכולים לחזור לאוסטרליה וכל התכניות שלנו להמשיך להיות פה נהרסות.

אפשרות 2: רק אני ואופיר טסות, ותום נשאר לעבוד כדי שכולנו נוכל להישאר באוסטרליה.

הסיכון: רוב הסיכויים שיקח המון זמן עד שנוכל להיכנס חזרה, אין לנו מושג כמה - ובזמן הזה אופיר לא תראה את אבא שלה.

אפשרות 3: כולנו נשארים באוסטרליה ולא מסכנים שום דבר.

הסיכון: נפספס את החתונה.

עם כל המחשבה הרגשית של ״אני אקריב כל מה שצריך בשביל להיות ביום הזה״ הראש הבין שזה לא הגיוני. ההקרבה גדולה מדי ומסכנת את מה שעבדנו עליו כל כך קשה: להישאר פה.

תרבות זה בית

בכל טיול שאי פעם עשיתי, רציתי להתרחק כמה שאפשר ממה שאני מכירה, ולהכיר אנשים ותרבויות אחרות. לא נכנסתי לקבוצות של ישראלים באוסטרליה/פרת׳ בפייסבוק לפני שעברנו, לא ניסיתי למצוא אנשים שהיו פה ועשו את המעבר קודם. התייחסתי לזה כמו כל הטיולים בחו״ל שיצאתי אליהם - לקחתי תיק וזרמתי עם מה שהתחשק באותו רגע.

ביום השלישי למעבר, כשעוד היינו בבית מלון וחיינו בסרט שעוד רגע נמצא בית פרסמתי פוסט בעמוד האישי שלי שמספר בקצרה על פרת׳. מיד חברה מהתיכון קישרה ביני לבין חברה אחרת שגרה בפרת׳ והוזמנו לארוחת שישי הראשונה שלנו פה עם יעל ויותם. זה התגלגל מהר מאוד למפגש ישראלים בנהר וזה עזר לנו למצוא מקום להיות בו עד שנמצא בית.

בלי להתכוון, הבילויים של הסופ״שים היו עם החבר׳ה הישראלים שהכרנו, שהורכבו מכמה משפחות עם ילדים באותם גילאים ועם חוויות שונות, אבל אותה שפה ואותה תרבות. הם הפכו למשפחה שלנו פה וגם שברו לנו את הלב כשהחליטו לנטוש אותנו עם השנים (כן יערה, אדווה, יעל - אני מדברת עליכן) - וחזרו לישראל.

הכל כל כך דינאמי פה בשלב ההגירה - לפני שבטוחים לגמרי שנשארים פה, השלבים בחיים עוברים הרבה יותר מהר ממה שמצפים, כל פעם יש עוד שינוי ועוד טופס למלא, ועוד מעבר שצריך לעשות, והעוגן הזה הוא הבית - השפה והתרבות, העזרה, האוזן הקשבת. אם אין את היציבות המוכרת הזו אפשר ללכת לאיבוד, לטבוע בתוך ים הבירוקרטיה המבודדת ולהרגיש לא שייכים לשום מקום.

אווירה קיבוצית בחו״ל

יש הנחת יסוד בחו״ל שאם אנחנו ישראלים - אנחנו משפחה. ואם אנחנו משפחה - אנחנו חייבים אחד לשני הכל:

• לעזור תמיד
• להזמין את כולם להכל
• להיות חברים של כולם
• לתת הנחות על שירותים

התובנה שלי מכל הסיפור הזה היא אחרת:

זה לא אפשרי.

אי אפשר להיות חברים של כל הישראלים, כמו שאי אפשר להיות חברים של כל הקיבוץ, או המושב, או העיר. אי אפשר להזמין את כולם לארוחת שישי, אי אפשר לעזור לכולם כל הזמן ובטח שאי אפשר לתת לכולם שירותים בחינם רק כי הם ישראלים. פשוט אי. אפשר. זה לא בר-קיימא בשום צורה שהיא, והתוצאה, אם מנסים - היא התמוטטות עצבים.

גם בקיבוץ יש אנשים שאתה קרוב אליהם יותר ואנשים שלא. יש כאלה שתרוץ לספר להם את הצרות שלך וכאלה שחוץ מ״הכל טוב״ לא ישמעו ממך מילה, ואם מעניין אותם, וגם אם לא - ישמעו מה שלומך ממישהו אחר. יש יתרונות וחסרונות בלהיות חלק מקהילה. כשגרנו רחוק מהקהילה, היה יותר קל להישאר מחוץ ללופ, לפחות תיאורטית, אבל בסופו של דבר יותר טוב לנו קרוב - זה מרגיש פחות לבד כשאנחנו מרחק שנות אור מהבית.

עם הזמן מצאנו לנו את הקהילה שלנו, הישראלית והלא-ישראלית, וההכרויות הולכות ומתעמקות ככל שעובר הזמן - אתם יודעים, כמו בחיים הרגילים, הזמן עושה את שלו. יש את אלו שהם כמו הדודים הקרובים, יש את הדודים הרחוקים, יש את החברים של ההורים, יש את החברים מבית הספר - ממש כמו בארץ, רק שבמקום קשר דם, יש קשירת גורלות.

למצוא את היהדות מחדש

גדלתי בבית חילוני, הסבים מצד אחד היו קיבוצניקים ניצולי שואה, ומהצד השני תימנים מאמינים. סבתא שלי הייתה מחכה כל שישי מחוץ לבית שלה ברחובות ומחכה שאלו שיצאו מבית הכנסת יגידו לה שבת שלום. רק אז הייתה נכנסת ומדליקה נרות שבת. אני חשבתי שזה חמוד, אבל חוץ מלדעת את הברכה על הנרות, זה לא עניין אותי במיוחד.

כשחיים בחו״ל מתחילים להבין שאם לא נפעל כדי לשמר את היהדות שלנו - היא פשוט לא תהיה. במקום פסח נחגוג פסחא, במקום חנוכה - כריסמס ובמקום ראש השנה, כיפור וסוכות פשוט נעביר את ספטמבר/אוקטובר בלי חגים. ואז נכנסת המחשבה: רגע, גן יהודי? בית ספר יהודי? איפה עושים את החג? אילו ברכות יש בחג? מה הן אומרות בכלל? ואז את מוצאת את עצמך מדפיסה ומניילת עמוד מעוצב של חב״ד בראש השנה כדי שיהיה לכל האורחים.

זה לא נגמר בלהדפיס דפים. בפסח מצאתי את עצמי מכינה מרק ירקות עם קניידלך בפעם הראשונה בחיי (במקור זה היה מרק תימני עם גרונות, אבל הצימחונות לא מאפשרת לי), בחנוכה זה היה סופגניות מהירות באמצע קמפינג בדרום כשעוד רגע סנטה עובר על כבאית ומחלק סוכריות לילדים, ובכיפור הלכנו ברגל לבית חב״ד בבגדים לבנים והקשבנו לתפילה בבית הכנסת כדי לשמור את מסורת החג. 

במקום הלחץ של החגים בארץ, נדמה שבחו״ל יש אווירה אחרת, כולם גרים קרוב ועם ילדים בערב באותם גילאים - כי רק ככה מוצאים חברים, אבל עדיין תמיד יש את הגעגוע כשרואים את סבתא והדודות עם האחיינים בארץ. שלא תבינו לא נכון - כיף פה בחגים, ולא כל כך נורא לי להיות רחוקה מהאנשים שלא הולכים ומשתנים יותר מדי, אבל כשזה נוגע לאחיינים וסבים שהולכים ומשתנים כל יום - שם הפספוס הגדול. והחגים זה הזמן שבו זה הכי חזק.

סבתא שלי החמודה נפטרה חודש לפני שהגענו לביקור הראשון שלנו בארץ ב-2022. בדיוק שנתיים אחרי שעזבנו, ואחרי שנתקענו באוסטרליה בגלל הקורונה. זה היה כך כך קרוב שהספקתי להגיע ל-30 שלה.

מתישהו בפוסטים הבאים אשתף אתכם בהגיגים על נצרות ויהדות, על אמונה ועל איך למרות כל מה שרואים בחדשות - יש המון תמיכה מסביב. המון.

הסרטון ששלחנו לחתונה של אחי: ״מה שכנראה היה קורה״